רגע של הזדהות

זה לא שאף פעם לא הייתי לבד, אני תמיד לבד, ואף פעם לא חיכיתי לשום דבר מאף אחד.
אבל הוא נתטקע לי במחשבות,בזכרונות,ברגשות ובתחושות..
אין יום שהוא לא עולה לי לראש… בין אם זאת בדיחה משוטפת,זיכרון מלילה סוהר או סתם המחשבה למה הוא היה עונה לי על מה שרציתי להגיד..
וזה לא שאף פעם לא הייתי לבד.. אבל המגע שלו זה משהו שאני מתגעגעת אלייו, והחיוך התמים שלו גורם לי לחשוב פעמיים על העבר, והצחוק שלו גורם לי להתחרט על זה שהוא כבר לא שלי.
וכל יום עובר לו ככה, עם זיכרון וקצת געגוע.. וכל יום אני רוצה שלוח הודעה ולהחזיר את השעון אחרוה אבל אני לא יכולה…
חברות שלי ישנאו אותי אם אני אדבר איתו אחרי כמה שהוא הרעיל לי את החיים.. ןרק עכשיו אני מתאוששת .. חברים שלי יגידו לי שאני חלשת אופי,ולמרות שלא אכפת לי מה אומרים אחרים זה עדיין יהיה נכון … ואני גם לא באמת אסלח לעצמי אם אחזור אחורה ואשלח לו הודעה… זה לא יהיה פייר כלפינו למרות שאני כלכך רוצה..
וכל יום אני כותבת לו ומוחקת.. ישר כדי שבטעות אני לא אשלח,
ואז אני תמיד נזכרת שרוב הסיכויים שהוא כבר אותי ממזמן שכח …