רגע קצר של אושר
אני רוכבת על סוס לבן אל עבר האופק. אני מוקפת בליווי סוסים אגדי שלא נראה עוד בעבר, כולם לבנים, זכים, נקיים וטהורים. אף פיסת לכלוך לא תתגלה על פרוותם העדינה. רעמת שיערות ארוכות בגוון אפרפר מתנופפות ברוח הלא-מורגשת. צבע כחול ברקע, ממש כמו בחלל כחול, חלל, ריק! ואפילו בלי כוכבים. רק אני, הסוסים והאור הלבן הבוהק שבקצה. הסוסים דוהרים במהירה ממש כבמנוסה מנמר טורף, ואני לא מרגישה במנוסה, אני מאושרת ושמחה. החלל הריק ממלא אותי. האוויר עוזב את ריאותיי אך אינני מרגישה עוד צורך בו, אני לא שואפת ולא נושפת – אני מגיעה למקום גבוה וטוב יותר, מקום בו אתעלם מהבלי היומיום וטרחות הגוף הגשמי. מקום בו לא אשאף ולא אנשוף כי הרי אני האוויר בכבודו ובעצמו.
חיי רצים אל מול עיניי, חלל! הרקע הכחול משדר את הרצונות, השאיפות והחוויות מהעבר אני בוהה בהן בפליאה כאילו מעולם לא נבראו, ולבסוף מחייכת ונותנת לנהר המחשבות לזרום, אני שלמה עם הכול וחשבון הנפש נעשה כבר מזמן. זה קרוב, כול כך קרוב, כמעט שם! ממש במרחק נגיעה! מחשבות העבר חולפות ותהיות העתיד פורחות: לאן אני מגיעה? למה אהפוך או מי אהיה? האם העתיד יאיר לי פנים או שמא יעקור את נשמתי? כול אלו לא נודעו, אך נגלה בעוד כמה שניות…
אבל לפתע, האבירים הלבנים שלי כשלו ומעדו, אני נשארתי, סוס יחיד דוהר כשלהקתו נותרה מאחור. ללא עצירות וללא דאגה לאחרים, האביר הלבן לכאורה היה חייב להגיע אל האור הלבן שבבת אחת הפך לשחור!
"סבתא?! סבתא!! תראי היא מתעוררת!!"
"אוי אלוהים, דוקטור זה נס רפואי!!"
אני פוקחת את עיניי ומביטה בכול בני משפחתי, החיוך איתו עזבתי הפך לבכי ומרירות באותה המיטה, באותו בית החולים, לנצח נצחים…
תגובות (1)
סיפור נהדר!