רגעים בזמן, טיוטה

אני סוגרת את הדלת ונשענת על הקיר. תמר מביטה בי בשתיקה מהצד השני של המסדרון. אני מחזירה מבט רק לרגע ועוצמת עיניים.

נטועה-חולמת עוד שוכבת על הכביש, מדממת. אני בכלל לא זוכרת איך זה קרה אבל השארנו אותה שם. אין סיבה לסחוב יותר משאתה יכול.
לפחות לא נפשית.

אנחנו מחפשות. נקודה במרחב, רגע בזמן. תנאי סף. אני לא יודעת למה.

יש רגעים שבהן אני שומעת אותן. לוחשות, מדברות עם עצמן. מחשבות בזרם בלתי פוסק של קיום שאני מצותת לו רק לרגע. אני לא בטוחה מה מפנה את הקשב שלי לשם.
הוא מנסה להסביר לי משהו שאני עוד לא מבינה.

המרחב מתעקם כשהיא רועדת. בוכה. אנחנו נחלצות לעזרה ונוגעות בה, עוטפות בחיבוק מנחם אבל קשוח. קומי. עכשיו. את לא יכולה להרוג אותנו ככה.

המסדרון מתקיים שוב. אני נושמת עמוק ותמר עוד מביטה בי.
אני מחליטה לרדת לחדר האוכל.