רגעים אחדים של אושר

דלת הצינוק הכבדה נפתחה בחריקת פלדה. אדם המחזיק במנת שואה בידו, נכנס אל החדר החנוק והאפל והתקרב אל האיש המזוקן והצנום שישב על כיסא הברזל באמצע החדר.
כמה מילים בערבית נזרקו אל חלל האוויר, והאדם שעל הכיסא החלוד, הפריד את ידיו מן האזיקים, ובשניות מספר, זעם, פחד, ותקווה, שנאצרו זמן רב בתוך אותה אישיות, פרצו כאחת!
בנחרצות, האיש קם מן הכיסא, ושלף מן התרמיל של האדם ממולו את האקדח הנצור.
טעינה מהירה, וירייה חזקה שנשמעה מהדהדת בין כותלי הצינוק הספיקה בכדיי להרוג את האדם שממול.
רגעים אחריי המאורע, התהלך החטוף בבגדיו החדשים- לבוש תרבוש ושמלה אוורירית במסדרונות הבונקר.
"אהלן וסהלן! אללה אכבר!" זרק אותו אדם לבוש תרבוש לאנשים שחלף על פניהם בדרך החוצה.
זה זמן רב הוא לא ראה פני חברתו שחשבה במותו. געגועים הציפו בליבו ופיתחו במרוצת השנים רצון לנקמה. רצון לחזור אל חיק משפחתו, וביום מן הימים להחזיר לשוביו עין תחת עין.
את השנים שחלפו ודהו, לא יכל החטוף להחזיר לעצמו, דבר שהעיק על ליבו על אחת כמה וכמה. חלומותיו נגנזו לתמיד, והגחלת היחידה שנשארה ממהותו, נשאה עמה בין היתר, רצון לחזור לאוהביו ולנצל עימם את זמנו, בתקווה שהדבר יכפר על הזמן שאבד לו.
במעלה המדרגות האחרון שנשאר לו בכדיי להיקרא אדם חופשי, נכנס השטן, והמשיך את רגעיי הגיהינום של החטוף.
צעקות בשפה זרה התלוו לצעדים כבדים, ונשמעו חזקים ומתקרבים משניה לשניה. החטוף, שהבין שתכניתו הגיעה לקיצה, פצח גם הוא בריצה אל העולם החיצוני.
רחוב רועש המלא באנשים הנמצאים במרוצת יומם, נחשף לעיניי החטוף. ובן רגע, שנים של מיומנות והכנה נוקשה, הפעילו את האינסטינקטים החדים של החטוף- לתכנן אסטרטגיית בריחה מן הגיהינום לעבר הדרור.
מבטים חדים ימין ושמאל, התמקדות במטרה, ובהייה בלא נודע הקיפו את החטוף, שהחל בריצה לכיוון השברולט הכחולה שחנתה ממולו.
"קראאשש..!" נשמעה התנפצות חלון המכונית כתוצאה מאבן מתעופפת, ובמהירות פרץ החטוף את הדלת ונכנס וישב על הכיסא המרופד של המכונית.
הרבה דברים ומאורעות התרחשו בעולם מאז הפעם האחרונה שאותו אדם חטוף ישב על כיסא נוח ללא בליטות חדות ממתכת שטפחו על גבו.
החטוף שם לב ששבירת החלון היה צעד גרוע שקרא לשוביו את מקום ימצאו, דבר שדרבן את האדרנלין שבו להאיץ ולאבד את החושים הקרביים האצורים בתוכו.
ברגעים מספר, הפך הכביש התמים, לשדה קרב בין חטוף שנואש לחופש המגיע לו, לבין חבורת חוטפים צמאי דם, שפחדו גם הם, מהרגע שבו הממונים עליהם ישמעו כיצד העכבר נטול האמצעים ברח להם בחמקמקות מבין האצבעות.
רגעיי הגורל הדהדו באוויר העולם בזמן שהחוטפים פתחו את ארבעת חלונות מכוניתם ובידם קלצ'ניקוב המוכן לממש את יעודו.
ארבעת החוטפים ירו לעבר מכונית השברולט שהאיצה בזיגזג ממולם.
אחת היריות שחדרה את חלון המכונית, פגעה בכתפו של החטוף הנוהג. ובבלימה חדה, שנגרמה מאי שליטה, עצרה מכוניתו של החוטף, והתנגשה ברכב המהיר של חוטפיו.
החוטף הכין עצמו לגרוע מכל- לכך שהחוטפים יצאו ממכוניתם וישלחו בו את תפריהם.
דבר לא קרה, והחטוף הבין שגורלם של חוטפיו נחרץ, והמזל שהיה ברשותם, עבר לידו עכשיו. דבר לא עצר מבעדו עכשיו להגשים את חלום שנותיו האחרונות.
החטוף יצא מן השברולט המושבתת, ופרץ לרכב אחר שניכן ליד מאורע התאונה.
שעות על גבי שעות של נסיעה וידיעה שהחופש מובטח לו, הורידו לבחור את האדרנלין הגבוהה שנטרל את חושיו. ובגסות נמרצת מלווה בצעקה אל תוך חלל המכונית, הוא שלח ידו אל כתפו והחזירה לעניו. ידו חזרה מגואלת בדמו שלו. והוא הבין שאם לא יטפלו בפצעו במהירות, חייו יגזלו ממנו.
הבחור האיץ אל עבר גדר המערכת שנגלתה באופק, וטמן בליבו את הכאב הרב שליווה אותו.
כמה מאות מטרים לפני הגעתו אל הגדר נורו יריות מרכב הסופה שפטרל באזור.
החטוף, שהבין שעליו לעצור במקומו, בלם את הרכב המחורר, ויצא באיטיות מן הרכב כאשר ידיו מורמות מעלה.
החום והשמש שפקדו את השמיים הקשו עליו לעמוד איתן, והחטוף קרס על ברכיו וראייתו חשכה מרגע לרגע.
שעות שנראו כשניות עבור הבחור לבוש התרבוש חלפו, והוא התעורר, שוכב בחדר חשוך על מיטת מנתחים מרופדת, כאשר כאב חד הציף את כתפו התפורה.
"הו. התעוררת!" אמר הרופא הישראלי שעמד ליד האדם השוכב, ולידו חבריי צוות רכב הסופה שביצעו משימתם בהצלחה רבה.
"איפה אני?" שאל האדם החופשי בעל הכתף הפצועה את האנשים העומדים לידו.
"אתה נימצא בגבולות ישראל, ברוך הבא!" בירכו אותו בחצי חיוך, חצי תימהון.
"מי אתה?" שאל אחד החיילים את השאלה הנדרשת, ושילב את ידיו כמי שמחכה לקבל תשובה מאדם שעשה מעשה נורא.
אושרו של החטוף התפוגג בדמיונו, ורחמים עצמיים באו במקום.
הוא הביט לכתפו, וראה שהתפרים בבשרו לא הועילו, משום שהפצע נפתח מחדש. הוא היישר חזרה מבטו אל חבורת האנשים שממולו, והתחיל לדבר בדבריי פתיחה: "אני רון ארד. חייל ישראלי חטוף שבילה זמנו בצל האויב זמן רב. לא יכולתי לשאת סבלי בלא ראות משפחתי! בלא ראות אהוביי ואוהביי. הדבר הזה אכל אותי מבפנים, ותכננתי תכנית בריחה שהצילה את חיי, והביאה אותי לכאן בכדיי שאוכל לספר לכם את סיפורי ההרפתקני, כיצד ברחתי, וכיצד ביליתי חיי בשנים האחרונות." הוא עצר לרגע וחיזק את שיניו בכדיי להסוות את גל הכאב הנוסף ששטף את כתפו. "אתם יודעים מה? זה יכול להיות סיפור נהדר. ואני בטוח שאפילו תיהנו ממנו!" המשיך בנימה מרגיעה ובהה בצופים הצמאים להמשך דבריו- "אבל…" קטע דבריו לשנייה, ובה השפיל את עיניו-
"לצערי זכרוני נמחק מזמן מסדר יומכם, ואיני אלא חלק מסיפור עצוב שיכל להתממש אילו הייתם באמת רוצים..-" עצר ומיקד עיניו בחיילים הנועזים והאמיצים שלידו שציפו לסוף דבריו,
"להציל אותי.".