ראש בעננים

היא שוכבת על הדשא, הדשא הירוק, טיפות הטל נדבקות לבגדיה.
עיניה הכחולות נעוצות עמוק בשמיים, קוראות את העננים אחד-אחד.
אפה המנומש מריח את ניחוח הפרחים, צהובים ועדינים.
שיערה, השיער שאותו כל-כך שנאה, השיער הכתום והמקורזל… הוא היה כעת מפוזר על הדשא, כפי שהרבתה לעשות.
קולות הילדים עוד היו מעומעמים בראשה, אותם קולות שהתאמצה לשכוח. אותם קולות שהתאמצה להשתיק.
אותם קולות, אותם קולות שהיו שייכים לילדים – אותם רצתה להעלים מהעולם.

הגוף שלה, הגוף עם טיפות הטל, הגוף עם השיער הכתום והמקורזל… אותו הגוף נשאר במקום – בעוד העיניים נושאות את הראש לעננים.