ראיתי,ידעתי,אבל שתקתי.

מקום:פנימייה לנוער בסכנת נשירה.
אין לשכפל, להעתיק,לעשות צילומי מסך וכו…

הצטרפה אלינו ילדה חדשה לקבוצה. קראו לה סופיה .היא בדיוק הגיע לפנימייה, חדשה ,אבל התחברה מהר עם הילדים.
באחד הימים שמתי לב למשהו מוזר אצלה. רזתה קצת.
התחלתי להבין, משהו לא בסדר. באתי לחברה שלי ואמרתי לה" תסתכלי, היא רזתה, משהו לא בסדר כאן ".
כעבור כמה ימים של דאגה קטנה, כי עדיין, אני יכולה להבין מה היא עוברת, שמעתי מילדה בקבוצה שבאה אליי שיציאה" ראית מה סופיה אוכלת? זה ממש מוזר כל הזמן רק ירקות בלי שום דבר אחר". וכאן כבר הבנתי מה קורה. חברה שלי ניסתה לשכנע אותי שהיא דיברה איתה וסופיה כל הזמן אמרה לה ש"זאת התקופה" בשנה שהיא לא אוכלת הרבה, אבל בעצם, זה הכל שקר, שקר גס וקר.
"אני מכירה את השקרים האלה" צעקתי והתעצבנתי "תקשיבי, זה לא מצחיק משהו לא טוב קורה פה.
בדיוק באתי לספר למדריך שלי מה קורה עד שחברה שלי אמרה לי" חכי כמה ימים, תראי מה היא אוכלת ואז"
לא יודעת למה חיכיתי. לא הייתי צריכה. זה הולך ומדרדר. לא צריך לחכות עם זה. לא.
עברו כמה ימים והיא המשיכה לא לאכול. כשהיא הכינה לכולם סנוויצ'ים עם שוקולד ורק לה לא זה היה רגע השבירה שלי.
באתי לילדה מהחדר שלה לשיחה והתחלתי לבכות" תקשיבי" אמרתי בבכי" אני יודעת מה היא עושה פה ולאן היא נכנסת. 'אנורקסיה ' קוראים לזה ונשבעת לך ביקר שלי שאני לא מגזימה. הסיבה שאני במקום המסריח הזה עכשיו זה כי רק יצאתי מאשפוז ולא ידעו איפה לתקוע אותי,בבקשה תדברי איתה כי אני כבר לא יכולה"
באתי לדבר עם המדריך שלי ובדיוק אחרי הדפיקה הראשונה בדלת, התעלפתי.
קמתי בבית החולים וההמשך כבר לא משנה.
חזרתי לפנימייה, רצתי לחבר שלי, חיבקתי בניסיון להישאר עם חיוך, אבל הסיפור עליי כאן ,זה לא הסיפור.
נכנסתי לביניין אחרי שבוע שלא הייתי שם כי הייתי באשפוז, ואז ראיתי אותה, מביטה במראה ומתחילה לשפוט את עצמה.כמה שהיא רזתה, רק שבוע לא הייתי ואיך המצב ירד. היא באה וחיבקה אותה ושאלה אותי " מה קרה ? " אמרתי שלא משנה והלכתי איתה לאכול, לא יכלתי זלהכניס לה אוכל לצלחת כי מי אם לא אני יודעת שזה לא עוזר. ואז האנורקסיה שליהשתלטה בי ועשיתי משהו נורא. אמרתי לעצמי" בואי נשתף איתה פעולה,נרזה ביחד"
טעות חיי.
וזה מה שקרה.
נכנסתי לאשפוזים,יצאתי מהם.בלי סוף.
עד שיום אחד כשישבתי עם סופיה אחרי כיבוי אורות ממש מאחוריי הביניין מתכננות איך אנחנו בורחות מהארוחת בוקר,הלכתי לשירותים וכחזרתי , ראיתי אותה ללא הכרה על הריצפה, לא היה לה דופק לא כלום.
קראתי למדריך שלי,הזמינו אמבלונס ונסעתי איתם.
היא נכנסה לקומה.
זה הכל באשמתי,
זה הכל באשמתי,
במקום לעעזור לה כשהמצב שלה היה עוד קל,
עזרתי לה להרזות עוד ועוד,איתי ביחד, אומנם המשקל שלה היה 44 ושלי 40 והיינו שנינו 1.65 היא ישר באה ואיבדה הכל. חיכינו לתשובות ולא יכלתי יותר .חטפתי התקף חרדה ונכנסתי למחלקה סגורה.באותו יום באו ואישפזו אותי .
זהו.
אין יותר מחלקה פתוחה,
עכשיו יש רק סגורה.
ביום הבא היא נכנסה גם.
אבל יום אחרי כשהאחיות באו להעיר אותנו בבוקר, היא לא הייתה במיטה שלה,
היא הייתה תלוייה בשירותים עם פתק של אני לא יכולה יותר.
באותו הרגע לא יכלתי יותר.
רציתי למות.
חטפתי עוד התקף ושמו אותי בבידוד.

קוראים לי אנה.