ראיום. חלק 5
ידיה של הגורה החלו להתעסק עם הדבר הלבן שהיה כבול לרגלי. זיהיתי מתנועותיה שהיא משתדלת להתיר אותו בעדינות.
מידי פעם רעד קל עבר בי, וככל שהיא המשיכה אני השתדלתי לרסן את כאבי יותר. משום מה הרגשתי שאני לא רוצה לסכן אותה, לפגוע בגורה הקטנה, אחרי הכל, כל מה שהיא עשתה עד עכשיו מהרגע שנפגשנו היה לטפל בי, אך רק נוכחותה לידי מסוכנת מספיק.
היא הביטה בעיני ולרגע תפסתי את מבטה. עומקו היה כה רב, עד שהרגשתי שאני מסוגל לבהות בו לנצח, כאילו הוא חסר תחתית.
היא הביטה בחתך, פניה מרצינות ושפתיה נעות. לרגע היא הזכירה לי את אמי, את הדרך שבה היא היתה מביטה בי כשהייתי נפצע במהלך ציד או התקוטטות עם אחי.
היא מרחה משהו קריר וצורב על החתך וכרכה סביבי דבר לבן חדש. עייפות החלה להשתלט על גופי ועצמתי את עיני, ונוהם בשקט.
תחושה נעימה חלפה בגופי, כמו ליטופים קטנים. פקחתי את עיני לחריצים, בודק מי העז להפריע לשנתי.
היא עמדה מולי, ממלמלת כמה דברים בשפתה הלא מובנת. פערתי את פי בפיהוק וחיככתי את אפי בפנים ידה שהיה מושט לעברי.
התחלנו ללכת כשלפתע אוזני זיהו מילה אחת ממה שאמרה. נמר. היא דיברה עליי.
נהמתי בהבנה.
היא נעמדה בצד הדרך והביטה היישר אל תוך עיני. שפתיה יצרו את המילה ראיום, אומרות ומאייתות אותה כמה פעמים. בשבילי.
באותו רגע הרמתי גם אני את ראשי ונעמתי במלכותיות המתאימה למשפחת החתולים.
הרגע קיבלתי את שמי, והוא ראיום.
מאותו רגע ידעתי שאני אשאר איתה, ושהגורה לא תנטוש אותי.
תגובות (0)