ראיום. חלק 4

הלכתי לצוד אוכל.
התרוממתי על רגליי, מיישר בזהירות את רגלי האחורית. התפתלתי מעט הצידה כדי להתנתק בעדינות מגופה של הגורה והשארתי אותה מאחור, מביט בה פעם אחרונה ומסתובב.
אחרי לא הרבה זמן מצאתי את היער. הוא היה קפוא. לא היו חיות רבות באזור הזה, אבל גרגרים סגולים גדלו כאן בשפע. יכולתי לזהות לפי הריח שהם היו רעילים.
התקדמתי לאורך האגם הקפוא. פה ושם יכולתי לזהות כוכים של נמרים אחרים, כשפסי שלג עבים מסמנים טריטוריה. הם היו אזהרה לחיות אחרות שלא לעבור, אחרת שלא יהיו מופתעים אם הם ימצאו את עצמם קרועים לחתיכות בשר.
זה היה השטח של הלהקה, או לפחות הלהקה שהייתי שייך אליה פעם.
אחרי חקירה ממושכת של כל השטח ללא סימן אחד של חיה באזור התייאשתי.
התיישבתי במקומי, ונהמת ייאוש פרצה מפי. איך נתתי לעצמי להגיע למצב בו אני משתרך אחרי גורת אנוש? חשש קל שחושיי נפגמו מאז שהיא הגיעה חלחל אל לבי. היו ימים שהייתי צד בהם ללא רחמים, פשוט מסתער על החיה מבלי להתייחס כלל לפצעיי. יכול להיות שהפכתי רגיש?
עשיתי את דרכי חזרה כשריח מוכר עלה באפי.
ריח של אש ושל הגרגרים.
האצתי את ריצתי עד שהגעתי אליה. אחרי כמה נהימות אזהרה נזכרתי שהיא לא מסוגלת להבין מה אני אומר, ובנהמה מהירה תלשתי את ענף הגרגירים מידה ורמסתי אותו, שוב ושוב עד שלא נותר זכר לגרגירים.
גורת האנוש הצביעה על האגם וסימנה בראשה לעברו, כאילו רומזת שהיא רוצה שאעקוב אחריה לשם. זו היתה תנועה חייתית מוכרת.
ידיה הקטנות נכרכו סביב צווארי, מחממות אותי. בהיסח דעת נתתי לאפי לשקוע בשערה, נשאר כך עוד קצת עד שהשמש שהאירה אותנו נעלמה שוב אל מאחורי העננים של ההר.