ראיום. חלק 2

אני מביט בה, גורת אנוש המכוסה בפרווה לבנה עבה. זה חכם מצידה, אני מודה לעצמי בשקט.
הפרווה שלבשה היתה כה עבה עד שהיא הסתירה כמעט את כולה, למעט הפנים, כך שבקושי היה אפשר לראות אותה. חיות אחרות שלא התאמצו להשתמש בחוש הריח שלהן יכולות לעבור על פניה בלי לדעת.
ההסוואה המושלמת.
היא מתעוררת ושמה לב אלי. בצעדים חרישיים אני מתקרב, אך בדיוק אז ריח החיה שעקבתי אחריה מקודם עולה באפי ואני נסוג לעברה.
האייל רכן מעל גומת מים שנשברה בקרח. כל חושיי נדרכו, מחכים לראות אם חיה נוספת תגיע כדי לקרוא תיגר על בשר החיה.
איילים היה הכי קשה למצוא, אם כי לרוב את הסתובבו בלהקות ולא ביחידים, אך פה ושם יש כאלה שנפרדים מהלהקה או הולכים לאיבוד.
נעתי בשקט מאחוריו, פלג גופי העליון משוטח על השלג הקר. הוא עדיין לא ראה אותי ובפזיזות של רגע החלטתי לזנק עליו.
כבר זמן מה שלא אכלתי, אך שהרעב היה קצת יותר מידי חזק.
בדיוק כשעמדתי לנעוץ את שיניי בצווארו הוא הרים את ראשו, קולט אותי. האייל זז הצידה בסנטימטר, גורם לי לפספס אותו. הסתובבתי לעברו ונהמה עמוקה בקעה מגרוני. עיניו היו נעוצות בשלי, כאילו הוא מחכה לרגע שבו הסיט את מבטי כדי שיוכל לברוח.
התחלתי להתקרב אליו, לאט, מקווה שהוא לא מרגיש את צעדיי.
קריאת מעוף נשמעה והפתיעה את שנינו. אני הבטתי בבלבול מסביבי, בזמן שהוא ניצל זאת כדי להסתובב ולברוח.
המרדף התחיל.
כך זה תמיד עדיף, חשבתי בזמן שהדבקתי את הפער שנוצר בנינו. לעייף את הטרף.
ממרחק אפס זינקתי עליו, נועץ בו את שיניי ומכניע אותו. כעבור כמה דקות של מאבקים הוא נדם.
מוות. לטרוף או להיטרף.