ראיום. חלק 1

רוח. לרוץ.
השלג הקר נמס תחת כפותיי בזמן שאני רץ, מטביע בו סימנים מזהים.
עיני נעולות על החיה, מתכוננות ומחכות לרגע הנכון לזנק עליה, לנעוץ את שיני בצווארה החשוף.
לרוץ. לרוץ.
אפי רוטט לרגע מהשינוי הקר באוויר, ואז ריח נוסף ממלא את החלל.
ריח אנושי.
בדרך כלל אין בני אדם בשטח הזה של ההר, אך הפיתוי לבדוק זאת גובר עליי ואני סוטה ממסלולי כדי להביט בהם. אפשר לחשוב שהדבר הראשון שאני יעשה זה יהיה להרוג אותם או לברוח, אך היה זמן שבו חייתי ללא משפחה, זאב תינוק ללא יכולת לצוד בעצמו.
פנים עייפות ומלאות קמטים מבזיקים המוחי. יד רועדת מושיטה לי בשר בחיוך.
נהמה. גרוני חש בקור מחלחל פנימה.
סופת השלגים מאיצה, כל כך מהר ובפתאומיות שבני האנוש מנסים להיאבק בה, אך אני שם לב שיש בעיה.
אני מזנק מטה ממקומי, קולט בזווית עיני את בת האנוש הקטנה נועצת בי את עיניה. מבטה מלא סקרנות וידיה אוחזות בחוזקה ברצועות שעל כתפיה.
הרעידה מטלטלת את כל ההר, גורמת להם לאבד שיווי משקל ולסוכך בידיהם על עיניהם.
לרגע אני קולט את בת האנוש מועדת קדימה, נפרדת משאר משפחתה. צביטה חלשה פועמת בגופי.
נשאר רק דבר אחד לעשות.
לרוץ.