קשה

אני עומדת מול מסך מואר כשדמויות מרצדות עליו, קופצות וצועקות בקולי קולות, הכל כדי שלא ארדם. עיניי נהיות כבדות יותר, כל מצמוץ מרגיש כאילו הוא נמשך שעה, כל גופי משתוקק שלא אשאר ערה אף לא דקה. קול קטן בראשי לוחש
"לכי לישון, הכל יהיה בסדר."
הוא אומר, ומתחיל לעטות צורה.
"רק שעה, אפילו חצי, מה כבר יקרה?"
קולו מתחזק בעוד הוא מדבר, כאילו מתקרב אליי בכל מילה ומילה.
"אל תעני את עצמך, עצמי עיניים."
הוא אומר ונושק לעיניי המתאמצות להישאר פקוחות.
"לך, לך מכאן!"
אני צועקת, אבל הוא רק צוחק.
"מה קרה? את חלשה מדי בשביל להתמודד?"
הוא לוגע לי, משנה את נימתו המרגיעה והתומכת אל אחת תוקפנית.
"קשה לך להתמודד עם האמת? הסיוטים שתוקפים אותך במחשבותייך."
אני מנסה לסתום את אזניי, להתעלם, אך הוא ממשיך בקול חזק יותר.
"קשה לך לבכות על הכרית כל לילה? קשה לך לישון בידיעה שתהיי חייבת להתעורר? קשה לך להבין ש-זה- לא חלום שאפשר פשוט להתעורר ממנו?"
קולו מאבד את העליזות הלעגנית ונהיה כועס וקשוח.
"קשה לך לחשוב על מוות? על חיים? על החיים שלך? קשה לך לחשוב על האנשים ששונאים אותך? קשה לך לחשוב על כל אלו שאוהבים אותך?"
נימת קולו משתנה ממשפט למשפט.
"קשה לך לישון כי המחשבות תוקפות אותך? קשה לך לדעת שאם תשני תתעוררי לעוד יום של גהינום? קשה לך, בטח שקשה לך!"
הוא משתתק לרגע.
"קשה לנו."
הוא אומר לבסוף, אני מתעוררת אל תוך הספה שטופת זיעה, כשהדמויות על המסך ממשיכות לרצד בהנאה.