קרקעית התהום

הוא לחץ על ידי בחוזקה בשעה שהסתכלנו למטה אל התהום שלא ניתן לראות את סופה.
"אתה לא חייב לבוא איתי" אני אומרת לו, פוחדת שיעלו על עקבותיו וייתפסו אותו, אני הייתי יחפה, הנגיעה של הרגל שלי בבוץ הייתה כל כך עדינה שבקושי השאירה סימן, אבל סוליות נעליו היו כבדות וגבוהות, השאירו סימנים עמוקים ובולטים בחול, כמו סימנים שמשאירים טפריה של חיה פראית בעורו של אדם חסר ישע שנקלע לתקיפתה.
"אני כן חייב" הוא אומר וממשיך להסתכל למטה, אל השחור.
"אתה לא" אני עונה לו, בוהה בעיניו האפורות, אלה עם הפסים הצהבהבים, כמו עיניו של זאב.
שיערו השטני בעל הגוונים הבהירים, נקצץ לא מזמן בחיפזון מה שגורם לשיערו להזדקר לכיוונים שונים ולהתפרע סביב ראשו יחד עם הרוח החזקה.
עורו הבהיר מלא צלקות מהדרך, הוא הגן עליי בגופו מכל סכנה, גופו היה מלא שריטות ועקיצות וסימנים כחולים שלא היה אפשר למחות אלא עם הזמן. רק גופי היה חלק ובהיר כמו תמיד, כאילו מעולם לא ברחתי.
"אני גרמתי לך להיכנס למצב הזה, אני חייב לעזור לך" הוא אומר ומסתכל עליי, בוחן כל פרט ופרט בגופי, משיערי האדום כדם, דרך העיניים הכחולות כקרח ועד לרגליים היחפות הלבנות כשלג.
"בבקשה לא, אתה תמיד היית שם בשבילי, אתה לא חייב להיות איתי עכשיו, אני אעבור את זה לבד. בבקשה אל תעשה את זה" אני מתחילה להתייפח, הוא חבר הכי טוב שלי, בעצם, היחידי שהיה לי, כל חיי הוא ספג בשבילי כל מה שצריך. פעם אחת, רק פעם אחת רציתי אני להיות הגיבורה, אני להציל אותו.
"תרגעי" הוא אומר ומלטף בעזרת אגודליו את רקותיי, כאילו מוחה משם דמעות שטעו בדרכן וטיפסו למטה במקום ליפול מטה אל הקרקע הבוצית.
לרגע אחד מתוק מפתיע, שפתיו הקרות מהרוח הנושבת סביבנו,נוגעות בשפתיי המלוחות מדמעות.
לרגע אחד מתוק ומפתיע, הוא כבר לא זה שמגן עליי ותמיד שם בשבילי, אלא החצי השני שלי.
לרגע אחד מתוק ומפתיע, אני שוכחת שאנחנו בורחים.
לרגע אחד מתוק ומפתיע, אני מגלה שלרגע הזה יש גם סוף.
לא הספקתי להגיב וכבר הוא קפץ אל עבר התהום ומשך אותי איתו.
הרוח מתגברת ככל שמהירות נפילתנו מתגברת ואנו מתקדמים יותר ויותר אל התחתית הבלתי ידועה.
לרגע זה היה מהנה, שנינו מצחקקים, מסתכלים אחד על השני בפנים מאושרות, אבל אז מגיע החושך עם אצבעותיו הסקרניות, מבקשות למלא את ליבנו בפחד מצמרר.
לפתע ידי נמשכת למטה, עדיין תופסת בידו הקרירה, אך לא עבר יותר מידי זמן וכבר אצבעותינו מתנתקות.
אני צועקת את שמו בחשכה, אך לא שומעת תשובה.
לפתע גופי פוגע בעצם כבד, אני תופסת בו חזק, אולי זה סלע שהזדקר מצד הצוק, אולי גם הוא פגע בו.
אבל זה לא היה סלע, עד כמה שתפסתי בו חזק, המשכתי ליפול, עוד אוחזת בו.
הוא קורא בשמי, רק כך אני מזהה שזה היה גופו הקשה כמו אבן מהלחץ שגורמת לשנינו הנפילה.
"זאת אני" אני אומרת לו, קולי מהדהד בין קירות החלל שלפחות לעיניי נראה ריק.
הוא גישש בידיו אחר ידי, לאחר שמצא אותה, תפס בה בחוזקה, שלא נשתחרר שוב.
ואז כאב חד, מהיר מאוד, וכואב מאוד.
פגענו בקרקע ככול הנראה, אבל עיניי עצומות, לא מצליחות להיפתח.
שתי ידיים חסונות מרימות אותי מהקרקע, אבל אלו לא ידיו, ידו מחזיקה בידי, עדיין בחוזקה, אך בריפיון שרירים לא רצוני.
אצבעות קרות מפרידות בין אצבעותיי השבריריות לאצבעותיו חסרות המרגש.
תמיד ידעתי שכמו בספר שקראתי, אם להתרחק ממנו זאת המראה אל השמיים, אני מעדיפה ליפול אל התהום. ואם לאהוב אותו זאת נפילה אל התהום, אני אקפוץ פנימה ואחתוך את החבל.
חבל שלא ידעתי מה יש בקרקעית התהום.