קרפצ’יו ורדים

בכל פעם שהוא מכיר מישהי הוא חושב על איך זה ייגמר. אולי היא תבגוד בו, אולי היא תידרס על ידי משאית זבל ואולי היא פשוט תיעלם.
כמו רונה, יום אחד היא פשוט הפסיקה לענות לו. השמועות אומרות שהיא עזבה לפריז, הלכה ללמוד עיצוב אופנה. הוא לא זוכר מתי הייתה הפעם האחרונה שהיא קנתה בגדים אבל מה הוא מבין. הפעם זה חייב להיות שונה, הפעם הוא חייב לנקות את הבית, להחליף מצעים, לצחצח שיניים גם במקומות שלא רואים, כן כן, המאחורה של השיניים הטוחנות שאנחנו לרוב מסיקים שהן גם טוחנות את הלכלוך, אז לא. הוא ילבש חולצה לבנה, כדי להיראות חגיגי ועל הדרך, גם תחתונים לבנים, כדי להרגיש חגיגי. הוא יכין כדורי שוקולד כי עם התנור הוא לא יודע להתעסק, זה של בעלת הדירה בכלל, ויביא פרחים לסלון, ורדים. מבחינתו, פרחים בסלון מסמלים בית מלא בחיים. כבר מזמן שלא היו חיים בבית, אבל אסור לה לדעת.
הם הכירו באפליקציה, כזו שמשכללת עבורך את אחוזי ההתאמה שלך לפי שאלון לא ברור. קוראים לה נעמי. הוא אוהב את השם הזה, הוא נשמע רך ונעים, כמוה, כמו כדורי השוקולד. הפעם זה חייב להיות שונה.
השעה 20:05.
מי מגיע בזמן היום? הוא אומר לעצמו, זה הרי מביך ופתטי. באותו רגע הוא נזכר שהוא שכח להתבשם, הוא הולך בזריזות לחדרו, תוך כדי שהוא מבשם את האוויר ועובר במהירות בין אדי הבושם.
השעה 20:08.
הוא הולך למקרר, מביט בסוכריות הצבעוניות המתפצפצות על כדורי השוקולד ומרגיש גאווה. הוא מוציא בקבוק יין אדום ופותח אותו. כשהיין משפריץ לו על החולצה הלבנה, הוא משתדל לא להתרגז. מה עושים קודם? שוטפים אותה? מנקים את השולחן? מוזגים את היין לכוסות כדי שיתאוורר? רגע, הוא גם צריך להחליף חולצה! הוא מוריד מעליו את החולצה, שם אותה בכיור ושופך כמות סבון מכובדת להפליא, מכובדת כמו החולצה. הוא מעביר מטלית על השולחן ומביט בשעון, השעה 20:15.
הוא ממהר לארון כדי למצוא חולצה לבנה וחגיגית נוספת. הוא אומנם מוצא אותה, אך היא לא מגוהצת. מהר מהר הוא הולך לסלון ופותח את קרש הגיהוץ הנשלף מהקיר. הוא כל כך גאה שהתקין אותו. הוא נותן למגהץ להתחמם, אפילו מכבה את המזגן עבורו וממתין. כשהוא מעלה מעט אדים, הוא פורש את החולצה הלבנה והחגיגית על הקרש ומגהץ אותה בעדינות. השעה 20:20.
הוא מנתק את המגהץ מהחשמל ומניח לו להתקרר, הוא מדליק שוב את המזגן. הוא ניגש לפלאפון ונכנס לאפליקציה, נקודה קטנה וירוקה מופיעה ליד התמונה היפה של נעמי, היא מחוברת.
היי, את בדרך? שואל
נעמי לא עונה.
הוא לובש את החולצה הלבנה והחגיגית השנייה ומתיישב על הספה, הוא מביט בטלוויזיה הכבויה בעוד שהיא מביטה עליו בחזרה, הם מביטים זה בזו מבעד לכוסות היין המלאות. הוא מעלה את עוצמת המזגן ועלי הוורדים זזים. הוא מביט בהם נופלים אחד אחר השני על השולחן, מעטרים אותו ברוך, כמו נעמי.
הענבים שבכוסות ממשיכים לנשום, המגהץ ממשיך להתקרר, המזגן ממשיך לדבר עם האגרטל, יוצר קרפצ’יו ורדים רענן על השולחן, הוא שותק וממשיך לחכות. גם נעמי שותקת.