קרניים אדומות

הוא עמד שם, במרכז שדה המתים. זקיף חי אחד בין המוני זקיפים נבולים. הוא רצה לראות את עמו, הוא רצה לראות את הנזק במו עיניו. רגליו הקטנות פסעו באיטיות על הקרקע היבשה מחיים שהתרטבה בדם.
ריח המוות המחניק גרם לו לכסות את אפו ודמעות החלו להיווצר בשולי עיניו הירוקות. עשן היתמר במקומות אקראיים בשטח, כנראה משרפות שכובו. קשה היה להאמין שהמקום בעבר היה שדה פורח, כאשר עכשיו הדבר היחיד "שפרח" שם היה המוות. ערמות של גופות היו זרוקות לצידי הדרך.
טיפשים, זה מה שהם, אמר לעצמו. הוא ידע שהתנגדות לא תהיה הדרך הנכונה להפיל את השלטון, הוא התעקש על זה ואפילו רב עם אביו. אבל הוא לא הקשיב לו, אף אחד לא הקשיב לו. טיפשים.
הוא כבר שמע בחדשות מה קרה לעמים אחרים שיצאו נגד השלטון בניסיון לכבוש בחזרה את השליטה בארצן, התוצאות היחידות היו מוות, אנשים פצועים ודמעות אין ספור. הוא כנראה היה החכם היחיד שהבין לפני כולם שגם פה, התוצאות לא יהיו שונות. הוא צדק וכל השאר טעו.
אך המהפכה גבתה את המחיר וכעת הוא נשאר לבדו, בלי אבא, בלי אמא, בלי חברים. לאן ילך עכשיו? הוא חלק מהעם שכשל, הוא ילד יתום שבכול מקום ירצו להרוג. הוא לא שייך לכלום, הוא זקיף קטנטן וחסר ישע העומד מבודד על אדמה יבשה.
רוח עדינה התבדרה בשיערו, מעיפה באוויר את הדמעות הראשונות. שרירי פיו התכווצו לרגע בחוזקה, הוא ידע שאם יפתח את פיו כעת, הכול יתפרץ, הכול יחזור. אבל הוא היה חסר כוחות, ופרץ הבכי לא איחר לבוא.
הוא קרס על הקרקע, פניו הביטו מטה וידיו הרועדות ניסו בכל כוחן להחזיק את גופו, למנוע ממנו לקרוס. דמעות קטנות טפטפו אל הקרקע כשסיימו ללטף את פניו והרטיבו אותה מחדש- והפעם לא בדם. שיהוקים קטנים תקפו אותו ללא שליטה. הוא רצה להרוג את כולם, להשמיד את העולם. השלטון הארור השמיד את עולמו, אז הוא ינקום. השדה הזה הפך לשדה של מוות, אז הוא יהפוך את כל הארץ לשדה של מוות אחד גדול. הוא רצה לראות במו עיניו כיצד המנהיגים והמלכים היו מגיבים כאשר היו רואים את עמם מושמד, הוא רצה לחזות בפניהם ההמומות וחסרות האונים כשיגלו שהם היחידים שנשארו בחיים. עיניהם הטרופות, המתחננות ומלאות הדמעות החלו להופיע בדמיונו. הוא דמיין כיצד הנסיכה תבכה על חזהו בתחנונים וכיצד יעיף אותה מדרכו או כיצד המלך יכרע על ברכיו אל מולו רק בכדי לנסות לשכנעו.
מטרה אחת ויחידה התגבשה במוחו ולא יהיה מי שישנה את דעתו. גופו נרגע אט אט, נשימותיו החלו לחזור לקצבן הרגיל ושובלי טיפות המלח התקשו על לחייו. שיהוקיו היו הדבר היחיד שנשמע בדממה. הוא התרומם על ברכיו, אחז בכוח בבד מכנסיו כדי למנוע מעצמו להמשיך לבכות. לא, לא עוד. בזה הרגע, בין המתים, כמה רגעים לפני איבוד שפיותו, הוא עשה מעין עסקה עם השטן. הוא יפעל בצורה שטנית, אבל יזכה בחיים. הוא יהפוך להיות השטן הקטן של השלטון- הם לא ידעו מאיפה המכה הבאה תבוא. חצי חיוך הופיע על פניו. המחשבה על עצמו כשטן שהשלטון יפחד ממנו עודדה אותו. הוא ינקום את רצח עמו, מכריו, חבריו. הוא ישיג צדק.
הדרך הטובה ביותר לא תהיה בהתנגדות אלימה, הוא לבד מול המונים. לא, הוא יצטרך לעשות את זה בדרך אחרת. הוא יצטרך לעטות מסיכה, כמו השטן. לחדור פנימה, לשלטון, לחתוך לאט לאט חוט אחר חוט עד שיוכל להפיל את הכול. הוא יהיה חייל, חייל נאמן לשלטון, אחד שהם לא יוכלו לטעון שפועל נגדם, אך רק בחדרו לבד במיטה בין השמיכות, יבצבצו זוג קרניים אדומות.