קרירות

הוא הסתכל על כוס המים הקרים. חצי מתוכנה שתה. עוד חצי נותר. הוא חייך אל הכוס.

"אתה בטוח שאתה לא ממהר? לברוח? להיות חופשי?" היא שאלה בדאגה. על ירכיה ישבה בתה הקטנה.

"לא. חופש זה נחמד; מים קרים – יותר. את יודעת שעשר שנים לא שתיתי מים קרים?" הוא הפנה את מבטו אליה והישיר את עיניו לתוך עיניה. "רוב השנה חם שם, כמו פה. אין שם מים קרים. הם לא נותנים לנו מים קרים. זו המדיניות, זה הטיפול… או העינוי, איך שנקרא לזה". הוא לגם עוד לגימה מהמים הקרים.

"אתה לא מפחד שיתפסו אותך?" היא שאלה ואחזה חזק יותר בילדתה.

"מים קרים… מים קרים… מים קרים…" הוא התעלם משאלתה ומלמל לעצמו.

מבחוץ נשמע קול שהלך והתחזק של סירנות משטרתיות. הוא הוריד את מבטו אל הכוס. גופו לא זז. "נראה לי שעומדת להסתיים הפסקת הצהריים שלי".