קצת ריקה

הבוקר כבר הגיח לו בחוץ.
הציפורים כבר צייצו השמש החלה לעלות.
משאית הלחם כבר נסעה לה במורד הרחוב הצפוף בדרכה אל הצרכנייה הקטנה.
העיניים צרבו לי, הבנתי שנגמר הלילה.
מתחיל עוד יום.
מתחת לעיני כבר לא היו שקיות שינה.
היו שם שקי עייפות שאף תמרוק איפור לא יצליח לכסות ולהסוות.
הרגשתי כמו נורה מהבהבת שיודעת שהיא עומדת להישרף ממש בעוד רגע.
בהיתי בתקרה הסגלגלה וניסיתי להבין למה מכל הצבעים דווקא סגלגל.
ניסיתי להתרומם מהמיטה בבת אחת, צנחתי מסוחררת על הסדין הלבן.
שרירי העייפים כואבים ולא הכנסתי לגופי דבר מלבד חצי תפוח בשלושה ימים באחרונים.
תהיתי לעצמי למה לעזאזל שאמשיך לתפוס מקום בעולם הזה.
פעם הייתי מדחיקה את המחשבות הללו.
מכחישה ומטאטאת הכל מתחת לשטיח האשליות.
אסרתי על עצמי לבכות.
הלוואי והייתי מצליחה לבכות היום.
זה פשוט נהיה בלתי אפשרי.
הלוואי ויכולתי לבכות ולטפטף את המועקה החוצה.
רוח נשבה דרך החלון הפתוח והעיפה מהשולחן את דפים מודפסים של תוכניות.
דילים של כרטיסי טיסה, דירות רחוקות במחירים שיכולתי להרשות לעצמי, אוניברסיטאות שבהם ניתן ללמוד את שרציתי..
מרוצים שפספסתי, משאלות כמוסות להתחלות חדשות וטובות יותר, נסיונות לדרכים בהן אולי אצליח כבר להפטר מכל התחושות והכאב והבדידות שהציפו אותי.
תחושות כלכך קשות שממלאות אותי כשבעצם אני מרגישה כלכך ריקה.
הצלחתי להתרומם מספיק כדיי לטפס מהמיטה לעדן החלון ולהביט על הרחוב.
אנשים ששועטים לכוון מקומות עבודתם , דוור ממיין מעטפות לתיבות הדואר, ילדים בדרכם לבית הספר, קשיש שחזר מהליכת הבוקר שלו, משאית זבל שפוקקת את הרחוב הסוען.
אנשים שרצים ומתרוצצים וחיים.
כולם חוץ ממני מצליחים לחיות.
אני לא עובדת כבר שלושה חודשים.
מלבד יום אחד שבו שכנעתי את עצמי לצאת ערב אחד לבר, לא יצאתי מהדירה הקטנה שלי כבר חודשיים וחצי.
אני מזמינה מהסופר משלוח כל שבוע, מלבד קניות אין לי סיבה לצאת מהבית.
איש לא מתעניין בי, אני בודדה לגמריי, למשפחה שלי לא אכפת ממני וחברים אין לי.
אני מתאמצת שוב ומצליחה לקום מהמיטה, יצאתי מהחדר למטבח, מילאתי לעצמי כוס מים ובדיוק כשבאתי ללגום ממנה משמעו נקישות על דלת הכניסה.
לא הזמנתי משלוח מהסופר.
פתחתי את הדלת לאט וקצת נדהמתי כשראיתי אותו.