קצת הרבה מאוד סוריאליזם

האישה התכווצה בפינת החדר, מרימה את הבננה האכולה למחצה לפניה כנשק.
"תרחיק ממני את הכומר המזורגג הזה, או שאני ארה!" היא צרחה, כשהבננה – שהפכה כעת לעציץ – רועדת בידה. "אני אלרגית!". "שתקי, אישה!" שאג האיש גדול המימדים, שהחזיק מתחת לבית שחיו את הכומר המשותק מפחד, "אכלי את עובד האלוהים הזה, או שאני אדחף תרנגול הודו אל אוזנך!". הוא חיטט בכיסו כדי להוציא משם את תרנגול ההודו הנכסף, ומשהבין כי כיסו לא מסוגל להכיל תרנגול הודו, הוא שלף משם פיל. "לעזאזל!" קרא, כיוון שפיל לעולם לא יצליח לשאת ולו את הריח הקל ביותר של שעוות אוזניים, ולכן לא נותרה לו בריריה אלא לדרוך על האישה. "בעיה סבוכה" העיר שרלוק הולמס לסופרמן מהצד. "אכן" אמר סטיב ג'ובס, שהיה נחוש בדעתו להצטרף לשיחה ויהי מה. "איך ייתכן בכלל שהוא מבקש מהאישה לאכול את הכומר מבלי להציע לה תחילה מלח?" שאל סופרמן. "אני מניח שנגלה בקרוב" אמר שרלוק הולמס במשיכת כתפיים, וזרק הצידה שעון שהתפתל באין אונים מתחת למגפו, שכאשר הוא נזרק הוא נדבק אל הקיר והחל במסע מפרך אל התקרה. בינתיים נאבק בפינת החדר האחרת בראד פיט נגד דיונון חללי אכזר, שהופתע מאוד כשבראד פיט הופיע יש מאין וסירב להעניק לו חתימה. "עזור לי, כומר!" קרא בראד פיט תוך התעלמות מסופרמן הנרגז, כיוון שהייתה להם הסטוריה בעייתית ביחד וגאוותו של השחקן לא אפשרה לו לבקש עזרה מאדם שנישק את דולפינו של אדם אחר. "ומה איתי?" קרא סטיב ג'ובס במחאה, תוך שהדיונון שולק את מוח עצמותיו של הכוכבן הצורח.
כל אותו הזמן הכומר עוד היה משותק מפחד.