קצה הבניין הגבוה

עמדתי על קצה הבניין הגבוה. הסתכלתי למטה, אל הרחוב, שהיה כעת ריק מאדם.
לקפוץ לשם היה כל כך מפתה, ויחד עם זאת, כל כך מפחיד.
עם כל הרצון שלי פשוט לעשות את זה ולגמור עם זה, פחדתי לפגוע באדמה.

היה בי את הקול שאומר לי, פשוט תעשה את זה. פשוט תגמור עם זה. אם תצעד צעד אחד קטן, אתה יכול לדאוג לכך שלא תסבול יותר. שהקיום הזה, הכל כך נוראי, יסתיים כבר.

אבל מצד שני היה בי קול שבכל זאת ניסה להיאחז בחיים. שאמר לי שאולי בכל זאת יש בשביל מה להישאר כאן, שאולי יש סיכוי שמתישהו משהו ישתפר. גם פשוט פחדתי. פחדתי לצעוד את הצעד הקטן הזה.

הייתי כל כך שקוע במחשבות, שלא שמתי לב שאני מתחיל לאבד קצת שיווי משקל.
ואז מעדתי.
ניסיתי שלא ליפול מן הבניין אבל זה היה מאוחר מדי.
שבריר השנייה הזה, שבו נפלתי מן הבניין הגבוה, היה שבריר השנייה המפחיד ביותר שחוויתי אי פעם.
אבל לאחריו, לא פחדתי יותר לעולם.