קפיצה בחבל

אלי ויפת מנתחים במכון לרפואה משפטית.
הם הכירו בטירונות גולני כשאלי נכנס להתקלח ערב אחד ושכח את הסבון, יפת אמר לו שבכיף ישתמש בשלו אבל רק בתנאי שירים אותו מהרצפה.
אחרי הטיול הנהוג להודו הם גם התקבלו לבית הספר לרפואה יחד ואחר כך גם להתמחות. כבדרך מקרה או התערבות אלוהית כלשהיא שנועדה להשאיר אותם יחד התפנו להם שתי מקומות במכון לרפואה משפטית, הרופאים הקודמים לא החזיקו מעמד וביקשו העברה, בראיון מנהל המכון אמר שהעבודה דווקא נוחה ושהלקוחות אף פעם לא מתלוננים. המכון לרפואה משפטית הוא המקום אליו יגיעו כל האנשים אשר הוגדרו כ 'מוות לא טבעי' שם צוות המקום יבצע ניתוח וחקירה של המקרה ולאחר מכן יעביר את המידע לגורמים הרלוונטים.
בחצי שנה הראשונה יפת עוד היה רץ לשירותים להקיא מפעם לפעם, אלי טען שזה היה החומוס שהוא התעקש לתקוע כל צהריים בדיוק לפני השעה של הרקובים, בסוף יפת הפסיק עם החומוס ועבר לסלט, וואלה זה עבד לו.
המתאבדים התחלקו לשתי קטגוריות מרכזיות, אלה המעצבנים ואלה שלא.
המעצבנים היו אלה שהחליטו לקפוץ מהגג, מגשר גבוה או לפסים של איזה רכבת, עכשיו עזבו את העובדה שגם ככה יש עיכובים ברכבת ישראל כל יום, במקרה של קפיצה עוצמת המכה מכח הנפילה של הגוף מפוצצת את האיברים הפנימיים, אז כן מבחוץ הכל נראה סביר אבל בפנים הכל סמטוחה ואחרי זה הם צריכים להישאר יותר מאוחר ובוריס המנקה תמיד גומר את הקפה במכונה בדיוק שצריך אותו. הפחות מעצבנים היו החברה הנחמדים שברוב טובם הואילו לקחת מלא כדורים או לתלות את עצמם, ככה מוות נקי בלי בלאגן ובלי לחכות לקפה של בוריס. לאחר סוף השבוע בדרך כלל הגיעו מלא דקירות וחיסולים למיניהם, משום מה עבריינים אוהבים להרוג אחד את השני בסופי שבוע, הפרצופים שלהם תמיד היו קשוחים כאלה גם לאחר המוות כאילו הם עשו מאמץ לשמור על התדמית שחס וחלילה לא ימצאו שמה איזה לב קטן מתחבא.
העבודה הייתה דווקא סבבה, השעות דיי נוחות ותכנית הפנסיה מסודרת. כל כמה חודשים היה מגיע יפת עם איזה רעיון חדש לפתוח עסק או מקום אחר שיוכלו לעבור אליו כדי קצת גם להתעסק עם אנשים נושמים לפעמים, אבל תמיד בדיוק היה עומס כי היה איזה פיגוע או רצח כפול או משהו.
פעם בכמה זמן היה מגיע איזה תינוק קטן ואפילו אלי עם כל הצחוקים שלו לא היה מצליח לכבוש את הדמעות "בקושי הספיק לחיות וכבר הוא שוכב פה על השולחן" תמיד היה אומר את אותו משפט קבוע.
יום אחד שאלי היה צריך לקחת את הבן ללשכת הגיוס יפת הגיע בבוקר לבד וניתח איזה שמן אחד שמת עם הפנים שלו בתוך ציצים של איזה זונה אחרי שעשה איזה חמישים שורות של קוקאין, בתוך הקיבה שלו הם החלו לדגום את כל מה שהיה ויפת עשה עניין מאיזה חתיכה ירוקה שאף אחד לא הצליח לזהות, הם קראו לרופאים אחרים וגם לאיזה פרופסור אחד שהגיע במיוחד מאסף הרופא. בסוף הסתבר שזה היה מסטיק ואלי שהגיע בדיוק בזמן המסקנות התפוצץ מצחוק וגם הזכיר לו את זה בכל הזדמנות שרק יכל.
יש שיגידו שהחיים במכון לרפואה משפטית הם מעט מוזרים, שלעתים אתה יכול למצוא את עצמך אוכל את הסנדוויץ של הצהריים או שותה איזה כוס תה בעוד שחרדים בחליפות שחורות מכניסים גופה אחר גופה על מיטות מתגלגלות ועוד אחרי זה שואלים אם יש משהו לנשנש ואם אתה רוצה לבוא להשלים מניין.
בוקר סגרירי אחד הגיעו החברה של זק"א עם גופה בתוך שקית שחורה גדולה, זה היה בוריס שקפץ מאיזה בניין מגורים באותו הבוקר, מתסבר שהיה בדיכאון כבר תקופה ארוכה ובמכתב שהשאיר לאשתו כתב שהוא לא יכול יותר. מעליו נעמדו עכשיו שני הרופאים המדוברים והנידו את ראשם מצד לצד.
"בן זונה" אמר אלי "ממנו ציפיתי ליותר".