קפה של בוקר עם סיפור משעמם

עשר בבוקר, שיער מבולגן וריח של קפה.
שורשים לבנים מתחילים לצמוח לה מתוך הקרקפת, מכלים באיטיות את החום הסתמי והמשעמם. עיני טורקיז זורחות מתוך הפנים שלה, המוכתמים מהזמן, קמטי צחוק מעטרים את מסגרתן.
שדייה רופסים מעט, נחים להם על הכרס הקטנה. מי שמכיר אותה יודע, מי שלא רק חושד. משהו בצורה של הבטן הנפולה אומרת שלא מדובר בסתם כרס רגילה.
היא לוגמת עוד קצת מהקפה חסר הסוכר והמשעמם שלה, ומדפדפת בספר. הוא לא מעניין מאוד, רומן קיטשי שנועד לנערות צעירות בהרבה ממנה. היא יודעת, שאהבה לא עובדת ככה. היא אהבה פעמים רבות, אפילו התחתנה, ואחרי הרבה טעויות היא יודעת שאין דבר כזה אהבת נצח בוערת, היא אוהבת ונהנת מכך כל עוד זה נמשך. כשזה יגמר, היא תרפה. ככה ממש.
היא בהחלט לא תכננה להתחתן שוב, אך לא היה זה החבר הצעיר שלה שהציע נישואים כמו המקלון הקטן עם הפלוס עליו. הילדים שלה כבר גדלו, הקטן גר בעיקר עם אבא שלו והגדולה כבר בצבא. אבל הנה, עכשיו יש לה משהו גדל בבטן שלה. אין לה הרבה אנרגיה בשבילו, היא יודעת שברגע שהיא תראה את הפנים הקטנטנות שלו היא תהיה מוכנה להפוך עולמות בשביל שיהיה לו טוב. אבל בינתיים, פשוט לא בא לה לקום מהמיטה שלוש פעמים בלילה בשביל להאכיל את השד הקטן.
נו טוב, יש לה כמה חודשים עד אז.
היא בוהה החוצה מן החלון, אל זוג צעירים משעממים שמחכים בתחנת האוטובוס, הבחורה יושבת על הברכיים של הבחור ומנסה בכל כוחה לטרוף את פניו. עדי אף פעם לא הבינה נשיקות של צעירים, הבחורה נראית כמו הנוסע השמיני. טוב נו, היא חשבה. הם בטח ייפרדו מתישהו בקרוב. היא תלך ותבגוד בו, או שהוא יבגוד בה, או שהם סתם יאבדו עניין ויעברו לאדם הבא. ככה, במשך שנים, עד שהם יתחתנו עם מישהו שהם אוהבים כל כך. ואחרי שלוש שנים הם כבר יתחילו לפתח שנאה כלפיו, שנאה קטנונית ומשעממת. אולי הם יתגרשו, ואולי הם ישארו נשואים ויהיו משועממים בשקט, הם יאבדו את הלהבה שכל כך חשובה עכשיו. הוי, כמה טראגי. חשבה עדי. וכמה משעמם.