קנאה
הקנאה מאכלת אותי, מיום ליום יותר ויותר. קנאה לאנשים שהם יותר. קנאה לאנשים שהצליחו יותר ממני. לאנשים שיש להם יותר כוח רצון, או שהם חכמים יותר. אנשים שיותר טובים ממני.
הקנאה היא כמו חומצה שמתחילה מבפנים ולאט לאט יוצאת החוצה. משתלטת על הכל. היא הופכת אותנו לרעים יותר. היא משתלטת על דרך הדיבור שלנו, על המחשבות שלנו, ועל הדרך שבה אנחנו מסתכלים על אנשים. היא משנה אותנו.
הקנאה לפעמים גורמת לי לבכות שלי אין, ולהם יש. ובפנים, בתוך הבכי, אני שואלת את עצמי אם אני לא אנוכית. האם לרצות משהו שיש למישהו אחר, ולא אמור להילקח ממנו, כי הוא מאושר איתו, זה דבר רע? מבחינתי זה כן. לראות מישהו שיש לו משהו אחר, אפילו אם זה רק ידע, ולרצות שלא יהיה לו, או שלי יהיה יותר, זה דבר רע מבחינתי.
אז אולי יש אנשים שיגידו שזה טוב. שזה יצר הישרדות או משהו כזה. אבל איך אני יכולה להאמין להם, כשאני רואה מה הקנאה עושה לי? כשאני רואה איך היא משתלטת עלי, איך היא הופכת אותי לבת אדם קנאית ורעה? איך היא גורמת לי לחשוב דברים כל כך רעים על אנשים? דברים שאחר כך אני מתביישת בהם.
אני מספרת לאנשים, ומנסה להגיד להם את זה, אבל גם הם לא יודעים איך להילחם. גם הם לא יודעים איך לעצור את הקנאה. גם הם נלחמים בה לפעמים. ואז אני מקנאה גם בהם, כי הם נלחמים בה, ולא נכנעים לה, כמוני.
אז איך אפשר להפסיק לקנא? להפוך לאנשים טובים יותר? איך אני יכולה להגיד לעצמי שגם לי טוב, ולא רק להם?
תגובות (3)
טקסט יפה וכנה. אני חושב שדוגמה או דוגמאות היו יכולות להוסיף.
תודה על התגובה :).
לגבי הדוגמאות: אני אנסה להוסיף. תודה.
קטע כתוב בצורה מדהימה,
אני חושבת שכל אדם יזדהה בשלב כזה או אחר בחיים עם הקטע, כולנו מקנאים, מי שאומר שלא אז משקר, אבל לדעתי הדרך להתמודד עם זה זה פשוט להסתכל על עצמנו ועל מה שעושה לנו טוב, כי בסופו של דבר אנחנו לא יודעים מה אחר עובר, הרי כל אחד ובמסלול שלו עובר וגם אני בטוחה שרוב האנשים יראו רק צד אחד שלהם וזהו הצד היפה,
לכולם קשה לכולם יש תסביכים, אבל ברגע שנרגיש עם עצמנו יותר טוב. בסופו של דבר כבר לא יעניין אותנו מה האחר עושה.