קלרה.

"הי אנשים!" קלרה צעקה. שערה הג'ינג'י בער בחוזקה.
כל האנשים בספרייה הסתובבו להביט בה בעיניים מזוגגות. העיר הייתה שייכת לשתי קטגוריות וכולם ידעו את זה; אלה, השפופים, עם העיניים המצועפות ופרצוף מר על פניהם שאפילו שמם לא מגיע להם כי לא עשו דבר, והאלה שנקראו "חיים" והיו מלאים אור ושמחה, כל כולם זוהרים לעומת ה- 'אלה' האפורים.
קלרה הייתה אותה אחת מהחיים, וכל השאר לא ציפו לפגוש אותה סתם כך בספרייה.
גופה היה גבוה ודקיק, ויופייה ניכר בה כמעט כמו התלהבותה.
"התייצבו מחר בארמון בשער המלוכה. הממלכה מצפה לכם." עם הרכנת ראש היא פרשה את כנפייה ונעלמה מבעד לפתח צר בגג הספרייה שנועד למקרים כאלו.
בדרך כלל קלרה הייתה ניגשת לקול ושון ומתחרה בהם בתופסת- כנף -משחק מלהיב בעולמה- אבל היום היא הייתה עצובה לגורלם האכזר של האלה.
מוות היה הדבר היחיד שנועד להם אבל קלרה מצאה את האנשים עם העיניים המזוגגות כנחמדים ובעלי השקפה מיוחדת.
אבל, ככה היא קלרה וככה הם "החיים" וזה שהיא אחת מהם לא אומר שהיא עושה מה שהם אומרים.