קלאסי.

הרעיון לא משומש מדי, ולכן – מוצלח.
חסרים לטעמי כמה תיאורי סביבה, רקע אנושי, רגשות…

פיסוק:
"אחרי הליכה במעגלים, (חסר פסיק) התחלתי…"
"… הכל הלך רגיל, (שוב חסר פסיק) ואז בסוף…"
"… אחרי בית הספר, (פסיק) ובכלל – (קו מפריד יותר מתאים לתחביר, אם כי זו לא טעות) מה הביא…"
"כל שאני זוכרת, הוא, ש…" (פסיק לפני -או- אחרי המילה 'הוא', תלוי היכן לדעתך על הקורא לקחת נשימה).
"לפתע, (פסיק) הרגשתי צורך…"
"מבלי לדעת למה, (פסיק) התחלתי לרוץ".
"כשהגעתי, (פסיק – נו מה יהיה?) ראיתי…"
התקרבתי אל ההמון, (פסיק) ומחזה…"
"שוכבות בצורה מסודרת. (לרדת שורה) עברתי…"
"זה לא הגיוני!" (לרדת שורה, ואפילו להוסיף שורה רווח).
"אנשים צורחים; אני נמלטת; השמיים…" (נקודה-פסיק במקום פסיק).
"אנחנו מתים" (הנקודה מיותרת בסוף ציטוט).
"דבר ממה שקרה, (פסיק) עד שהקשבתי".
"… זה היה רצח" (נקודה מיותרת) … "הוא הרוצח" (שוב נקודה מיותרת).
"בנוגע לאיך אנחנו כאן" (פסיק מיותר) … "על המילה שלי, (חסר פסיק) אבל…"
"הזיכרון שלנו; (נקודה פסיק במקום פסיק) של אחרים עלינו. (נקודה במקום פסיק)".
"אפשר לקרוא לזה הצל שלנו". (נקודה בסוף משפט -ולא- בסוף ציטוט).
"לא היתה שווה את זה…" (שלוש נקודות מדגישות את התהיה, ללא הנקודות זו תשובה החלטית. לשיקולך).
"לא היה זה קולו של המת, (פסיק) הקול הגיע מאחוריי".
"ראיתי את הרוצח. (לרדת שורה) הוא עמד ובהה".
"מפרצופי השוטרים, (פסיק) הסקתי…"
"קלאסי, (פסיק) לא?" .. "פשוט קלאסי". (נקודה בסוף משפט -לאחר- הציטוט).

עברית:
"לא מחלה, [אלא] אולי אינטואיציה" – חסרה מילת ניגוד.
"העניין הוא ש" או "עיקר כוונתי הוא ש" – לא 'העיקר ש'.
"כמו [ב]כל יום" – היום אינו הנושא, אלא מה שקרה בו.
"הכל הלך [כ]רגיל" – זה סיפור, לא שיחת טלפון (וגם אז כדאי לדבר נכון).
"להליכה חסרת היעד" – במקום 'בלי-יעד'.
"ללכת [אל] הכביש" – הכביש הוא היעד. 'לרדת לכביש' משמש למשהו מיידי.
"[מ]בלי לדעת למה" – לאותיות בכל"מ יש שימוש חשוב.
"היתה זו… אני!" – הצעה בלבד, להעצמת ההפתעה.
"זה הרי לא…" – נכון יותר מ-'הרי זה לא'.
"אמר קול גברי" – לא 'קולל'. נכון, טעות הקלדה, אבל מה עם הגהה?
"איך אנחנו כאן? שאלתי" – המילה 'אותו' מיותרת.
"היה זה רצח" – הספרותי, לעומת 'זה היה רצח' – העממי.
"בנוגע לאיך הגענו לכאן" או "איך זה שאנחנו [נמצאים] כאן".
"[האיש המת] המשיך" – (המילים 'האיש המת' מיותרות). ההמשך מתייחס בהכרח לאותו הדובר.
המילה 'תהיתי' מיותרת. לחלופין – "תהיתי בקול".
"לא היה זה קולו" – במקום 'זה לא היה'.
"כשהסתובבתי, ראיתי את… הרוצח" או "היה זה… הרוצח".
"מפניהם של השוטרים" – יותר מכובד מ-'פרצופיהם'.

תוכן:
המת לא זוכר איך הוא מת? זה קרה ממש עכשיו?
הלם – אולי, דיכאון? לא מתאים לרוח.
אם הרוצח הוא גבר, שוטר אמור להשתלט עליו, לא שוטרת.
'זיכרון של אחרים'? והרי יש לגיבורינו מחשבות וזיכרונות משל עצמם!
השיחה השקטה והמנומסת בין הרוצח לנרצח, לא מתחברת לי עם הסיטואציה רוויית האקשן. גם ההשלמה המיידית של הגיבורה עם מצבה, מוזרה משהו.

משלב לשוני גבוה יחסית למצוי באתר, כבוד.

אין לי מושג על מה הכותב למעלה בילבל את השכל אבל אני חושבת שזה סיפור נפלא

וואו ממש תודה על העזרה אני אקח לתשומת ליבי!

ותודה^^

זה ממש יפה אל תעשי את זה רק סיפור קצר זה יפה אני רוצה להמשיך ליקרוא תעשי את זה ספר בבקשה !

אהבתי

ממש אהבתי את צורת הכתיבה. אני אוהבת שסיפורים נגמרים במין סוף לא ברור, אבל אני מסכימה עם ליה, בבקשה תמשיכי לכתוב את הסיפור הזה!

והרגע שהיא מגלה שהגופה זו בעצם היא העביר בי צמרמורת, את כותבת בצורה מרתקת.