קיר במסדרון

״מעולם לא הייתי הטיפוס הרגוע״ היא אומרת בנחת רוח, סותרת את עצמה בצורה הכי אלגנטית שיכולה להיות.
כשהסיגריה בידה, הביטחון בשמיים, אין פלא שזו החמישית שהיא מדליקה.
היא מפריחה את העשן הסמיך לאוויר, מלאת חשיבות עצמית. היא מדברת על הכל ולמעשה על כלום. ואני רק יכול לחשוב עד כמה פסטורלי כל הרגע הזה, על כמה היא נראית דמות מסרט של שנות ה-60 ועל כמה שהייתי רוצה להשתתף בו, אפילו רק להיות ניצב.
״ואתה?״ היא שואלת. דרך נימוס או דרך אגב, משיבה אותי באחת למציאות.
אני? אני שותק. מעניק לרחש הגלים למלא את השממה ואת ריח המרלבורו אדום שלה את אפי.
היא לא יודעת עד כמה פחדתי ממנה עד לפני מספר חודשים, כשהיא הייתה שייכת לאחר וכל מה שאני הייתי היה קיר במסדרון, היא לא תדע על כל האמצעים כדי להתקרב אליה, אפילו רק להגניב ממנה חיוך, היא לא תדע עד כמה בר מזל הרגשתי בפעם הראשונה שהיא הסתכלה עליי, באמת עליי, ולא דרכי.
היא לא יודעת, היא לא תדע, כמה פחדתי ממנה.
ומעצמי.