קינת הציפור

קינה למרחקים. אני עומדת על המרפסת של הבית שלי ואני שוב רואה אותה, ציפור. היא עומדת על עדן חלון, גדולה ושחורה. נוצותיה המרשימות משוכות לאחור, והיא שרה.
היא שרה- 'זה הבית'. שקטה ועצובה, צליליה הרכים, כשירה של אלת הצער והיגון, נמתחים לי באוזן. היא שרה, ואני יודעת שאין להפריע לה במלאכה. זו שירה שנשמעת כמו בכי.
חזה בולט בגאווה, עיניים אל שמים שחורים, שמי הירח. אין בעיניה ברק. משהו אצילי נגלה בהן. זה לילה בלי כוכבים.
אני עוצרת ומסתכלת כמו תמיד, זה קורה מדי פעם עכשיו. השירה שלה מתחדשת בעוד רבדי כובד. כואב לי בלב לשמוע אותה שרה, אך זה כבר נראה כמו חלק בלתי נפרד מהחיים שלה. בשבילה, זה כמו תפילה.

זה רק כי אטלף מכונן לה בלב, הקים שם קן, טוען שהוא מאוהב.
הילדה שנאה להרגיש אותו בלב שלה,
אבל רק
כמעט.
הוא היה ניזון מהלב שלה, ולה נותר רק חצי לב. תמיד חצי שמה לב.
לפעמים כשהרגישה רוגע, העטלף היה מנופף כנפיים כמו חיה ובחייתיות פראית חושף ניבי שיניים. אז הרוגע שלה נמהל בעצבנות. זו הייתה עצבנות של סבל.
כשהיה בוכה, עיניה היו מאדימות. היא הייתה קמה, ישנה, קמה. אבל לא באמת ישנה, יותר כמו עוצמת עיניים.
לעיתים סברה שלהתרחק ממנו אומר להתרחק מעצמה. אז הייתה מפסיקה לשתות מים.

לפעמים הייתה נהנית לחשוב שהיא הוא. הייתה מתהדרת בנוצות שחורות ומנופפת בכנפיים השחורות שלה, זו היא הציפור שעומדת על אדן החלון. והיא שרה; 'זה הבית'. זה הבית שלה, הקן של העטלף. 'אוו אוו!' הייתה קוראת ברחבי הבית כברבור שחור, מנקרת או מנחמת אנשים. גאוות נוצות.
אבל זה לא באמת הבית שלה.
והיום כבר לא ברור מה היא בכלל. חצי אדם, חצי מפלצת. ורק שירתה- מלאך.