"קיבוץ נדבות יכול להיות כיף"

הנער ישב בצד. נשען כנגד הקיר הישן והמתקלף. כמה אנשים בחנו אותו והוא בחן אותם בחזרה מזוית העין. גברים, שאבק צמח על פניהם הלא מגולחות, הקיפו אותו. מלחשים ורוטנים, כמה אפילו יורקים יריקות עסיסיות. הם אפופים ערפל סיגריות זולות. הנער מתאמץ לא להשתעל בעוצמה.

במקום זאת הוא מכחכח בגרונו. רק ליחה בגרון, בכלל לא חשש. זה מה שהוא קיווה שיחשבו. הוא קיווה לשטות בהם.

כמה מהם מקללים, כמה מצחקקים צחוק מטורף, או אבהי. הוא עוד לא החליט. כמה מרימים גבה. 'נראה לך שעשו אותי באצבע? שכחכוח יעבוד עליי, ילד?' הפרצוף שלהם אומר בשקט. הנער בולע את רוקו.

בגאון, אולי אפילו באיזה הדר עלוב, מגיע גבר מבוגר אל קדמת הקהל. הוא לא צריך לפלס את דרכו, בגלל שהוא המנהיג. המנהיג הבלתי מעורער. והוא פונה אל הנער. "מי אתה ומה אתה רוצה?" הוא מסנן. חשכת הליל מתגנבת אליהם. היא מתגנבת ללא צורך. במילא חשוך כל כך במקום הזה שלא יבחינו בה. "נו? איך קוראים לך ילד?" דורש האיש. הנער בולע את רוקו. "בילי" הוא אומר, בנימה הקשוחה ביותר שהוא מסוגל לה. היא לא משנה, כיוון שהשאר כבר צוחקים בקול רם. צחוקם מעכיר את הלילה ומטשטש את הכוכבים שמצליחים לחדור לעיניו של הנער.

כן, הוא יקרא הנער. מדוע? אתם יכולים לתאר לעצמכם. ניחשתם נכון, בילי הוא שם די לא קשוח. אם אפילו יורשה לי לומר, די טיפשי.

הוא נעמד על רגליו בחיפזון. מנסה לא למעוד אל הגברים שמולו. הם נראו כמו פסלים של אומן שהתעצל לפסלם, והותיר אותם כקוביית סלע עם חריטות לא סימטריות כפנים ואיברי גוף. הוא נותר זקוף. המנהיג היסה אותם בתנועת יד ועשה את הבלתי אפשרי. הוא חייך אל הנער ואמר, ברכות שלא נשמעה מעולם מפיו של גוש סלע. "איננו מעסיקים ילדים ב…עבודות השונות שלנו. אבל אל תדאג." הוא עצר והנהן לעבר הנער.

"קיבוץ נדבות יכול להיות כיף."

כאשר חזר ונבלע בגוש האנשים, מיהרו כולם ללחוש עלבונות מלאי בוז. אבל רק ללחוש. עברו כמה רגעים וכולם נעלמו בערפל הלילה הקודר. מהר יותר משיכל הנער לצפות מגברים מוצקים וקשים שכאלה. חיוך הצליח להשתחרר מבין שפתיו. הוא פרע את שיערו, השחור רק במעט מהלילה, בתנועה מגושמת של ילד.
הוא לא ציפה שהם יסכימו לקחת נער צנום כל כך וחסר ניסיון כמוהו, אמיץ ככל שיהיה. אפילו לקיבוץ נדבות פשוט. כל הגברים המפחידים שהיו בכנופיה של ג'ק התחילו מקיבוץ נדבות. וכמה לא הגיוני שזה נראה עליהם, הם היו עשירים פי עשרות מונים מכל הנערים כמוהו שהסתובבו ברחובות. אולי לא הרבה בשבילכם, אנשים שכמוכם, כיוון שלנער לא היה כלום מלבד עצמו.
אבל בשבילו זה היה המון.

הוא תחב את ידיו בכיסיו, והתקדם במורד הרחוב. לחפש מקום לישון. הלילה נראה בהיר יותר.
אולי בגלל החיוך של הירח.