קטע…

בס"ד

הוא הגיע באמצע החזרה, חמש דקות לפני ההפסקה, שירי בדיוק גמרה את הסולו שלה, ושמעו שהיא התאמנה עליו כי הוא יצא לה מצוין.
פתאום הוא עמד שם, באמצע המועדון, בחור גבוה, חיוור, בעל שער שחור ושקים מתחת לעיניים השחורות שלו, נראה שאם הוא יעלה 5-7 קילו זה לא יזיק לו. הוא חייך בלי שמחה ומחא כפיים, קצת בזילזול.
ת'אמת? נראה כמו ערס שמחפש מנה.
ברגע ששירי ראתה אותו הפנים שלה קפאו, בזמן האחרון היא סיפרה לי על החבר שלה, אבל אז היא סיפרה לי שהם נפרדו, בלי להרחיב בפרטים, אבל היא נראתה קצת חולה באותו זמן. היא התאוששה יפה בזמן האחרון, ואז היא ראתה אותו.
וידעתי שזה הוא, "החבר" שלה, בדוק.
"יופי של להקה מצאת לך". הוא זלזל בברור.
"כן," היא לחשה בשנאה "להקה אמיתית"
"אני יכול לספר לך על להקה אמיתית, אם-" שירי קפצה מהבמה (באמת? ממתי היא מסוגלת?) ונחתה לידו.
"נדבר בצד" היא סיננה בכל לא-לה.
הם הלכו החוצה, שישי הייתה ממש ההפך ממנו, נמוכה, עגלגלה, שער חום-בהיר ועיני דבש, מה היא מצאה בו בכלל?
בזמן שהם יצאו היא הרימה את היד וגירדה בצוואר, שמתי לב שבימים האחרונים היא ממששת את המקום הזה הרבה.
בזמן שכולם דיברו והעלו ניחושים על שישי והערס, יצאתי החוצה ועקבתי אחריהם. כן, אני יודע שזה לא יפה, אבל הסתקרנתי. והבחור הזה הפחיד אותי, מי יודע מה הוא יכול לעשות לשירי?
הם דיברו בכוך הצר שבין בניין המועדון שלנו לבניין המשרדים, שמעתי את הבחור אומר:
"… יופי של יללות, כלכלבה."
שירי ענתה בקול שקט שלא שמעתי, והוא אמר:
"את שייכת ללהקה אמיתית, הלהקה שלי!"
"חבורה של קרציות!"
"יופי של משחק מילים"
היא אמרה עוד משהו, שלא שמעתי, מה שלא יהיה, זה עצבן אותו מאוד והוא חשף שיניים.
כן, ממש כך, כמו כלב פרא.
בתגובה שישי חייכה חיוך מתוח, ואז קלטתי שגם היא חושפת שיניים, ויצאה לה מין הגרון מין קול כזה, חנוק ומגרגר, כמו כלב שדורכים לו על הזנב.
"מה תעשה? תינשך אותי כי עצבנתי אותך? אה, קצת מאוחר מידי לזה-"
היכן שעמד נוצרה פתאום ערימה של בגדים (חלקם קרועים) וכלב גדול, אפור, דומה לכלב סיבירי אבל עם פרווה חלקה קצוצה ושיניים הרבה – הרבה יותר מפחידות, התנפל על שירי.
הייתי בטוח שהוא יגמור עלייה, נפלטה לי איזה צעקה, הכלב הסתובב בחדות ועכשיו פנה לתקוף
אותי!
שירי הופיע איך שהוא לצידי, ומתנה לכלב סטירה!
היא תפסה מקל, ונופפה בו
"אה, שירי, זה לא הזמן למשחקי 'תפוס ותחזיר'!"
"אני לא משחקת 'תפוס ותחזיר'! אני מנסה לסלק אותו!"
טאח!
בדיוק שלא ידעתי שקיים בה, היא הנחיתה את המקל ישר על הזרבובית של הזאב הפראי.
הוא קרס, בדיוק כמו בסרטים המצוירים, עם לשון בחוץ.
"הרגת אותו!" איך? שירי כולה בקטע של "תנו לחיות לחיות" וכו', איך?
ואז שמתי לב לצלקת על צווארה, ונזכרתי בחילופי הדברים קודם:
*"הלהקה שלי"*
*"מה תעשה, תינשך אותי? מאוחר מדי"*
אבל זה לא יכול להיות, זה לא אמיתי, דברים כאלה פשוט לא קורים…
"הוא לא מת, הוא יקום עוד מעט עם זנב בין הרגליים" היא אמרה בקול כמעט קר, אבל בעיניים שלה עמדו דמעות.
"שירי…"
"תבטיח לי דבר אחד, טוב? תשכח מזה, פשוט תשכח מזה, טוב?"
"איך? איך לשכוח מזה? הבחור הפך לזאב מול העיניים שלי!"
לא נתתי לה לענות
"וגם את ככה עכשיו, נכון? לכן היית 'חולה'! את.. את…"
"מפלצת" השלימה. "אבל זאת עדיין אני, ואם אני בוחרת לא לההפך, זו אני, רק אני, שמע-"
"את יצאת עם איש-זאב!"
"לא ידעתי שהוא איש-זאב!!" היא צרחה, ואז התנשמה והנמיכה את קולה,
"ברור שלא ידעתי, מי מאמין בסיפורים האלה?! אבל עזוב את זה, אני אני! לא איזה כלב חוצות, כמו
ההוא!"
"ו'הלהקה' שלו?"
"בטח אנשים מסכנים שהוא נשך ולא יודעים מה לעשות עם עצמם."
שתקנו, ואז התחלנו לחזור למועדון.
"אז את אדם זאב עכשיו, הה? מגניב."