(קטע בעקבות תשע השאלות של אוטה האגן) היום בו חזרתי לכלא הפרטי שלי ופגשתי יונה.

היום שבו שאני חוזרת לכלא הפרטי שלי ופוגשת יונה.
אני מסתכלת במראה שתלויה על הקיר הצחור שמולי. המראה הרגיל-משהו שניבט ממנה גורם לי לרעידה קלה בכל גופי, מן עיוות לא רצוני של זיהוי. השיער המסורק לחלוטין, הקלוע בצמה ארוכה ובלונדינית שנחה על הכתף השמאלית, הפוני הקצר והמסודר לחלוטין, שנפל על רובו של המצח. גם תווי הפנים – עצמות הלחיים הגבוהות, העיניים הכהות מדי, הריסים הבלונדיניים הבהירים. האף המזדקר – ה"אריסטוקרטי", היו כאלה שכינו אותו. הגוף הרפוי והדק, הזעיר, הידיים הדקות יותר מדי והרגליים שלא היו אמורות להצליח להחזיק את משקל הגוף, במידה וכל שאר הגוף היה רגיל. אבל כמובן, הרזון הבולט שגרם לצלעות לבלוט דרך כל חולצה, שגרם לגוף להראות כמו דף, גם הצבע שלו.
אותה עווית זיהוי נהפכה במהירות לעיוות של אי-סיפוק, מהמראה הגועלי למדי שנשקף מהמראה. "לטה פלטוס," הילדה שנשקפה במראה אמרה, "מה את עושה לעצמך?" המבט לא השתנה על הפנים, רק הפה זז. "לטה פלטוס," המשיכה הדמות במראה, "איך את מעיזה לעשות את זה? לעזוב אותם ככה? את היו-קטן?" הקול במראה נזף בי – בעוד אני מביטה בבהלה במראה שדיברה אליי.
'או-או,' חשבתי. צעדתי שוב לאחור, בצעדים זעירים. 'או-או-או,' חשבתי לאחר שהגעתי עד לקיר. רגליי התקפלו מעצמן, וגופי שקע במהירות עד שנח על הרצפה, מקופל לתוך עצמו. ממרחק גדול מדי נשמעים קולות מוכרים, של האישה שלמדתי לקרוא לה אמא, של האדון הכרסתן שנקרא אבא.
"אלוהים אדירים!" נשמע הקול שעונה לשם אבא, מעורפל, ממרחק.
"מה קרה ללטה?" הקול העונה לשם אמא אמר בבהלה.
מוחי לא מבין את מה שעיני רואות – ידיים בהירות עור מתקרבות לגוף, לא הגוף שלי, גוף אחר שנשכב על הרצפה, עם אותה הצמה ואותן העיניים השחורות-מדי. אני לא מצליחה לפענח את אותן הזעקות שנשמעות מהרחוב, והאורות האדומים המהבהבים. אני לא מצליחה להבין מיהם אותום האנשים שמרימים את הדמות השוכבת על הרצפה, באיטיות רבה מדי. אני לא מבינה כלל שאני אותה הדמות, עד הרגע בו אני מוצאת את עצמי שוכבת בתוך אוטו גדול ומוכר משום מה.
"לטה? לטה, חמודה?" נשמע קול מוכר מדי, מוכר הרבה יותר מאותו קול העונה לשם אמא.
"לטה, תעני לי," הקול נשמע בהול, אך בכל זאת רגוע משום מה. הגוף, אני, נרפה במהירות. העיניים מצטללות מעט, פתאום אני מצליחה לראות מה קורה.
השעון שעל הקיר מעלי מראה את השעה. לוקח לי זמן לפענח אותה, 4… לא, 6… לא, זוהי טעות, 3. 3 וחצי, והתאריך מופיע גם הוא, בקטן, בקצה התחתון של השעון הדיגיטלי החדיש. 15.3.2011. אני מביטה באישה הזעירה והשדופה שמולי, בעלת הקול המוכר שאני יכולה לזהות בכל מקום. האישה ששולטת בסיוטים שלי וגורמת לי לצמרמורת איומה.
"א-א…" אני מנסה להגיד משהו. אך נראה שאפילו יונה מדברת יותר טוב ממני. בהחלט. אני מסתכלת על האישה הזעירה, השיער השחור המזדקר מקשר אותי במהירות עצומה למקום רע יותר, בניין אפור גדול עם שערים ענקיים וחדרים זעירים מצופים במזרנים, קירות מצופים בשטיחים עבים.
מחט שנתקעת בצוואר הדק והעדין שלי גורמת למדקרת כאב שעוברת בכל הגוף שלי, מציפה את הנשימה שלי בטעם של דם וגורמת לעיני להעצם ולמוחי להסגר בטריקה.
ברגע שעיני נפתחות אני מוצפת בפחד. המבט המזועזע על הפנים שמעלי, הפנים שעונות לשם אמא. "היא ערה!" הקול מגיע ממרחק רב, למרות שהוא בוקע מתוך הפה שנמצא ממש מעלי. קולות של צעדים מתגברים מרגע לרגע, עד שאוזני מתפוקקות בכאב. ראשי, שאין מחובר לכלום, נרעד במהירות. ידי מנסות להתפתל, אך הן מחוברות למיטה עליה אני נמצאת באזיקים עשויים פלסטיק שלא מכאיבים לידי. אנחה זעירה בוקעת מפי, ועד מהרה לפני נמצאת אותה האישה הזעירה והסיוטית.
"לטה, לטה…" הקול המתוק מדי מעיר אותי מההזיות שמציפות אותי. "לטה-קטנה, מה עשית?" הקול המלגלג משהו מציף את ראשי בזכרונות שמרעידים את ראשי שוב. אני מסובבת אותו, הרחק מהאישה הזעירה. ציפורניים חדות וקפואות נתקעות בלחיי, מסובבות את פני שוב לכיוון אותה האישה.
"התגעגעת אליינו, לטה-קטנה?" הקול הלגלגני נשמע שוב, והמראה המוזר של הפנים השדופות נעלם, ובמקומו מופיעות פנים אדומות, עולות באש שמקושרות במהירות לפניו של השטן. "מה עשית הפעם, לטה-קטנה?" אומרת שוב האישה הזעירה, שמביטה אליי. על עדשות משקפיה אני רואה בבואה מוכרת, צמה בלונדינית מפורקת, עיניים שחורות ואטומות. זאת אני, לטה פלטוס המשוגעת. לטה פלטוס שנמצאת בבית משוגעים, מוקפת בנשים רזות מדי שמנסות שמעבירות בי צמרמורת.
"תשימו אותי כבר בחדר שלי," אני אומרת בקול רועד. האישה שמולי, בעלת העור הבהיר והציפורניים המלוטשות והקרות. הגוף שלי נרתע ככל שהוא יכול על המיטה האוזקת אותי למקומי. אני נרעדת לרגע, מביטה בעיניים הכחולות האדישות שמביטות אליי.
"ג'סמין קלייר," אני אומרת בפתאומיות. השם חוזר אליי כמו מכת ברק, כמו הזכרונות שניסיתי להדחיק בשנתיים האחרונות. "ג'סמין קלייר…" הקול שלי נרעד כאשר אני נזכרת בזמן ההוא. באיום הזה על קיומי. הסמים שהוכנסו לורידים בשביל להרגיע אותי, התרופות האין-סופיות שניתנו לי בכל דרך אפשרית, וכולנו כאלה. ילדים רזים ודקיקים, בעלי עיניים מלוטשות ואדישות שמביטות אחד בשני בלי לחשוב על משהו, הסמים שמטרתם הייתה להמעיט את ההזיות הפכו אותנו לאדישים, לזומבים חסרי בינה שהולכים בשורות ולא עושים דבר. ג'סמין מסתכלת עליי במבט מוזר, לגלגני כמו קודם.
"אני חושבת שאת יכולה לצאת לחצר, לדבר עם כמה חברים וותיקים, הם ישמחו לראות שחזרת אלינו," היא מחייכת ומסתכלת עליי בלגלוג. אני פותחת את האזיקים שמחזיקים את ידי ורגליי ומשחררת אותי, דבר שלא עשתה מעולם, מאז יום ההולדת האחרון שלי פה. אני מכניסה את ידי לתוך הנעליים העבות אך הקלות, חסרות הסוליה אך בכל זאת מונעות מהקרקע הקרה לפגוע ברגליי. ג'סמין מובילה אותי לעבר הדלת, מחזיקה את ידי בציפורניים הארוכות והמסודרות שלה.
הציפורניים החדות מכאיבות לי. אני רוצה להאנק ולברוח מפה. אני לא רוצה להיות איתה, אני בסדר גמור. לחלוטין בסדר. אין לי שום בעיה, בכלל לא. אני מזיזה את רגלי בתנועות מכניות, מסתכלת על האנשים סביבי. אני לא רואה הרבה – רק כמה נערים שאני לא מכירה, עיניהם מעורפלות ואדישות, הם לא רואים כלום מלבד מה שרוצים שהם יראו. אני יוצאת לחצר האחורית, מסתכלת על האנשים. מאחורי, נושפת בעורפי, הולכת ג'סמין. אני לא יכולה להסתובב, או לברוח. אני מסתכלת על הדשא מתחת לרגליי, מנסה להחליט מה לעשות. המבטים הנוקבים שננעצים בצווארי מכאיבים לי. היא נוגעת בגבי.
"תסתובבי קצת," אומרת ג'סמין ותוקעת את הציפורניים החדות והצבועות שלה בגבי. היא מסתובבת מעט, כפי שהיא מצווה עליי. ומולי, משום מקום, מופיע כתם בהיר מאוד ומעורפל עיניים. שיערו בהיר מאוד, עיניו שחורות מאוד, גופו יחסית גדול – בשונה מרבים אחרים הסובבים אותו. אני מזהה אותו במהירות. ג'ון.
"ג'-" אני מתחילה, אך במהירות עצומה גופי מוטל על הרצפה, פניי על הדשא הקר. הנשימות התקופות של ג'סמין כבר לא מפריעות לי, כי הן לא עליי. אני מסתכלת על הדשא שמתחת לראשי. קולות עמומים נשמעים מעלי, קולות מוכרים. עיני מתמקדות, הדשא כבר הרבה יותר חד. פתאום הכל נראה טוב יותר, כאילו מישהו הזריק לי ממריץ. אני מנסה לקום, אבל ברגע שראשי מורם יד נוגעת בו ודוחפת אותו לקרקע.
"Μείνε εκεί που είσαι!" נשמעת הצרחה ביוונית. אני נרעדת לרגע, מסתכלת על הדשא הירוק מדי שמולי. אני מזהה את הקול, כמובן. ג'ון. אני שומעת צווחות איומות, כמו של יונה.
פתאום גופי מורם, מיוצב בעזרת ידיים חמימות ומוכרות, הידיים של ג'ון.
"אני יונה!" הוא צווח, "אני יונה!" הוא ממשיך, עיניו זזות במהירות עצומה ביני לבין גוף שמוטל על הרצפה. לוקח לי רגע להבין. ג'סמין. ג'סמין נעלמה.
ג'ון מסתכל עליי, מחייך בחיוך מוזר, מזוויע ומוכר. "אני יונה!" הוא ממשיך, מסתכל עליי, רציני לחלוטין, "יונה! יונה! יונה!" הוא מנופף בידיו כמו בכנפיים, חיוך מטורף על פניו. הוא מצביע בעזרת אחת מידיו על קבוצת הנערים שמולנו. "כולם לוקחים את היונה לברוח! יונה הכי חכם!" הוא אומר בקול מוזר ומוכר מאוד. אני מחייכת. אני רואה את הכל בברור, השפעת הסמים שהוזרקו לי תמה.
"אנחנו נברח, יונה קט-" אני מתחילה לדבר, בקול מוזר ורועד. צליל של התפוקקות מונע ממני להמשיך, וההרגשה של מחט נתקעת בצוואר העדין שלי.
ההרגשה של העולם מתערפל מול העיניים.
ההרגשה של החוסר כאב, לרגע.
הדשא שבו גבי פוגע.
הדבר הכבד שנתקע בגבי, מציף את גופי בכאבים איומים וקולות של שברים באוזניי.
כמובן, וההרגשה של הלב מפסיק לפעום, לרגע, ואז לעוד אחד.