קח קצת משם / האיש בעל אלף הפנים

"אז תסתכל קצת על איזה משהו שמישהו אחר כתב, תקבל השראה – זה לא שזה אסור", חשבתי לעצמי.
"מה גם, זה לא שאתה יכול לחדש משהו… במילא כתבו כבר הכל, מכל זווית אפשרית. בין אם זה כתיבה ברצינות תהומית ובין אם ציניות גמורה."
"אולי רק ללוות מאיזה סיפור, או אפילו ספר – ככה אף אחד לא ישים לב", אמר קול אחר בראשי.
עמוק בפנים ידעתי – אני אשים לב. אולי אותם חלקים במוח שאומרים לעשות זאת יהנהנו בהסכמה ויפיקו הנאה קטנה, אך אחרים ירגישו את ההיחלשות של היצירתיות, את חוסר ההשראה.
"אתם לא רואים שזה מתכון להכחדת כל זכר לכישרון כלשהו?", טענתי בפניהם בקול רם בראשי.
הן אמרו "קח קצת משם, לא הרבה".
בהיתי בהן במבט מאוכזב.
הם הסתכלו בי נבוכים, מבינים לרגע שמשהו מוזר בכל זה – הרי למה שידברו איתי כך בין הסינפסות, ולא יצאו לאותיות.
למה שימשיכו לריב ביניהם, ולא יתנו למישהו בלתי משוחד להחליט?
בראשן, החליטו המחשבות לכתוב, וכך אכן קרה.