קו 358

יום הזיכרון לחללי צהל. שלחו אותי לטקס בבית עלמין בדרום. תמיד מסתכלים עליי בצורה אחרת כשאני על א', כאילו אני איזה סוג של גיבור. הרושם שכומתה אדומה וכמה סיכות עושים על אנשים, בטח שביום הזה.
אני יושב בתחנת אוטובוס בדימונה, דרך ארוכה עוד יש לי הביתה. לא שעבר יותר מדי זמן מהפעם האחרונה בה הייתי בבית פשוט אני חייב לזרוק את המדים האלה ממני. השעה 9 בערב והתחנה ריקה.
לפתע מתיישבת בתחנה חיילת שלפי ההופעה שלה אפשר להבין שהתגייסה לא מזמן. בהירה וקטנה כזאת, שיער בלונדיני מתולתל ועיניים ירוקות יש לה, באמת ילדה יפה. לפני הגיוס הייתי מזנק על הזדמנות שכזאת, אבל הצבא הפך אותי אדיש לסיטואציות האלה. למרות זאת החלטתי שלא אסלח לעצמי אם לא אנסה לפחות להתחיל שיחה איתה.
"יש לך סיגריה?" שאלתי. אני חייב להתוודות – לא עישנתי בכל חיי יותר מ4 סיגריות, אבל זה משפט הפתיחה הכי טוב (והיחיד) שעלה לי לראש באותו רגע. בלי להוציא מילה היא הגישה לי סיגריה ומצית. "תודה.." מלמלתי, שוב בלי לקבל תשובה ממנה.
בחוסר חשק הדלקתי את הסיגריה וניסיתי לעשן אותה בטבעיות. "גם את מחכה ל358?" ניסיתי שוב. היא הנידה בראשה לשלילה בלי ליצור אפילו קשר עין. מאוכזב חזרתי אל הסיגריה שלי, במחשבה שאולי לא הייתי צריך לנסות מלכתחילה.
"אני נוסעת לתל אביב" זרקה אליי לפתע אחרי כמה רגעים, כאילו עד עכשיו התלבטה אם אני ראוי להיות שותף בתכניותיה. הקול שלה היה חלש כזה, כאילו דיברה מתוך בכי.
"וואלה? תל אביב? אני גר שם! כאילו,אני כבר לא גר שם, גרתי שם מגיל אפס, טוב לא ממש אפס, נולדתי בנתניה אבל.. מה, מה את עושה שם?" ממש חלק מצידי..
היא הוציאה עוד סיגריה, הפעם לעצמה. "אני הולכת להתאבד שם" זרקה והדליקה אותה.
"כן אהה" גיחכתי וחיכיתי לתשובה נורמאלית, אך אחת כזאת לא הגיעה. "רגע, מה זאת אומרת?".
"חבר שלי נהרג בתאונה ההיא שבוע שעבר, כאילו הוא לא ממש היה חבר שלי, והוא גם בכלל לא ידע.. עזוב, זה מסובך."
"מה עזוב?? יש לנו עוד הרבה זמן פה." ניסיתי לשמור על קור רוח.
עיניה התמלאו דמעות. היא לקחה עוד כמה שכטות מהסיגריה, נאנחה והתחילה לשפוך-
"טוב, אז ככה. היה לי קטע עם איזה מישהו. הכרנו בצבא והתחלנו לצאת וזה.. לא הכי רציני. והוא, הוא נהרג שבוע שעבר בתאונת דרכים."
"וואי, אני ממש מצטער. באמת זה קשה אני מבין אותך, אבל את לא יכולה להתאבד בגלל דבר כזה."
היה לי ברור שהיא לא באמת מתכוונת לעשות כזה דבר, היא רק צריכה תשומת לב.
"עזוב זה יותר מסובך מזה.. אני, אממ" היא עצרה כדי לעשן והדמעות החלו לזלוג על פניה, "אני בהריון ממנו."
אני חייב להודות שגם זה לא זעזע אותי. הכרתי כבר בנות שנכנסו להריון לפניה, וכמה שזה מצב נוראי, ידעתי שהוא פתיר.
"תקשיבי.." חיפשתי את המילים הנכונות, "אני יודע שזה מצב לא קל, ושזה מרגיש לך סוף העולם אבל באמת שיש לזה פתרונות. לא צריך לעשות דברים קיצוניים, באמת, שמעי אם אני לא טועה לכל חיילת מגיעה הפלה חינם על חשבון הצבא! וחוץ מזה, מה הקשר תל אביב, למה את נוסעת דווקא לשם?"
איש מבוגר נכנס לתחנה, מה שעצר את השיחה שלנו לכמה שניות, עד שלבסוף היא נכנעה והמשיכה
"אני הולכת לקפוץ מהגג של עזריאלי. אני רוצה שידברו על זה. ואני לא יכולה לעשות הפלה.. ההורים שלי דתיים, אם הם ידעו מזה.. ששכבתי איתו, ושאני בהריון, אני לא אוכל להסתכל להם בעיניים יותר…"
היה לי קשה לקחת אותה ברצינות. הבנתי שהיא ילדה במצוקה שצריכה עזרה. מרחוק ראיתי את האוטובוס שלי מתקרב.
"איך קוראים לך?" שאלתי והיא מיד ענתה "טלי".
התקרבתי אליה, תפסתי את הידיים שלה, הסתכלתי לה בעיניים ואמרתי
"תקשיבי טלי, אני יודע שאת קצת בהיסטריה עכשיו, אבל המצב לא נורא כמו שאת חושבת, באמת. היו לי רגעים בחיים שהרגשתי בדיוק כמוך, שהייתי קטן לא היו לי הרבה חברים ואני ואבא שלי לא כל כך הסתדרנו.. עזבי לא חשוב, בקיצור בואי תחשבי על זה קצת. קחי את המספר שלי, אני רוצה שתבטיחי לי שאת שולחת לי הודעה ברגע שאת מגיעה הביתה וביחד נפתור את זה.. מבטיחה?"
"כן.." היא לחשה לי.
לקחתי מידה את הטלפון שלה ושמרתי את המספר שלי. קו 358 נכנס לתחנה. נפרדתי ממנה ועליתי על האוטובוס. היא לא שלחה לי הודעה באותו לילה. הפעם הבאה ששמעתי עליה היה בחדשות.
"הבנתי" אמר השוטר הצבאי שחקר את ההתאבדות "יש לך עוד משהו להוסיף?"
"לא, רק ש.. אני באמת לא חשבתי שהיא רצינית, אם הייתי חושב שהיא באמת תעשה את זה אז.. הייתי עושה יותר, עושה משהו.."
"קצת מאוחר מדי, לא?"
בדרך מחוץ לחקירה ישבו ההורים שלה. הם הסתכלו עליי במבט קר שכזה. כך גם כל שאר הסובבים, אנשים שאפילו לא ידעו מי אני, אותם מבטי ההערצה מבית העלמין בדימונה השתנו כל כך פתאום. או, שאולי זה רק בראש שלי? אני הרי חייל גיבור, לא?