קוראים לה עדי.

קוראים לה עדי. היא לא מי שחושבים שהיא. היא לא תכשיט כמו משמעות שמה. היא לא הילדה המתוקה של אביה. היא לא הנערה האחראית של אמה. היא לא הבחורה של חבר שלה. היא לא הנכדה המתמידה בביקורים של סבתה. היא לא האחות הגדולה והתומכת של אחיה.
היא לא יודעת מי היא.
או מה היא.
כולם חושבים שהם כן יודעים.
כולם חושבים שהשפתיים המחייכות שלה נשארות חייכניות ושמחות כל היום, ולא מייבבות בבכי בלילה.
כולם חושבים שהנדיבות שלה היא תכונה מולדת, ולא נובעת כי אין לה אומץ לקחת לעצמה גם.
כולם חושבים שהחוכמה שלה קיימת בזכות השעות הרבות שבהן היא למדה, ולא כי היא חוותה על בשרה דברים מלמדים.
כולם חושבים שהאהבה שלה היא אהבה שלא תלויה בדבר, ולא יהיה רגע שבו היא לא תאהב אותם.
אבל כזאת עדי.
ניסיתי לשכנע אותה לא פעם ולא פעמיים לקחת גם לעצמה.
לא פעם ולא פעמיים ניסיתי להצחיק אותה בשעה שהיא מיררה בבכי על כתפי.
גם אחרי שהיא שוטפת את הפנים, מביטה בי בעיניים אדומות ומחייכת, אני יודעת שהיא לא בסדר. אני יודעת שכואב לה. אני יודעת שאין ביכולתי לעזור לה.
אבל כזאת עדי.
כשהיינו יותר קטנות ועוד פינטזנו על חברי להקת וואן דרקשיין, שאלתי אותה מי היא.
"מי אני? את מכירה אותי," היא השיבה.
"כן, כן, אבל מי את רוצה להיות? מי את חושבת שאת?" ראיתי שהשאלה הפריעה לה, הרי מלדבר על הארי עברנו לדבר על נושא עמוק יותר.
"אני לא יודעת… מה שבטוח הוא שאהיה אשתו של הארי," היא ענתה, מעבירה נושא.
אבל כזאת עדי.
לא משנה כמה דיברתי, לא משנה כמה ניסיתי, לא הצלחתי לפרוץ את חומת רגשותיה שהיא הקימה במהלך השנים.
טיפה זולגת מעיני, ומרטיבה את לחי. אני מייבשת אותה במהירות, כי כמו עדי, גם אותי רואים כאדם חזק, ולא חלש.
עדי לא יודעת מה היא, אבל אני בטוחה שהיא יודעת שאני אוהבת אותה. שאני נאמנה לה, ומלווה אותה מלמטה.
עדי היא לא מי שחושבים שהיא, היא לא ילדה מתוקה, לא נערה אחראית, לא בחורה, לא נכדה מתמידה ולא אחות גדולה. עדי היא החברה הכי טובה שלי.
אני יורדת מהבימה הקטנה שהקימו לכבוד ההלוויה.
אמא של עדי ניגשת אליי, ומחבקת אותי בחוזקה. אני מביטה מעבר לכתפה על שאר האנשים הפוקדים את בית הקברות. אביה, אחיה, סבתה, חבר שלה, ושאר אנשים זרים. כולם באו לחגוג את חגיגת הפרידה מעדי.
עדי לא יודעת מי היא, אבל כזאת הייתה עדי.