קוצרי הנשמות

פלורה וויילד שכבה זה-מכבר במיטת בית החולים. צינורות ארוכים מילאו את אפה בחמצן טהור. גופה כוסה בשמיכת פוליאסטר תרמית ירקרקה, ומתחתיו נחבאו סלילי האינפוזיה שחיברו בין עורק מרכז אמתה לשקיק מים אשר ניצב על עמוד מתכת. קרן אור קלושה פילסה את דרכה, מבעד לעננים מבשרי-רעות שהאפירו עם השעה, וליטפה את פניה החיוורות של פלורה הצעירה, וכמו התנצלה על אי-יכולתה לסייע בעת הצורך, ובו-בזמן פעלה להחדיר מעט תקווה מבעד לנקבוביותיה. ועם תאורתה של אותה קרן ניתן היה להבחין בקלות יתרה בעוונות שנצטברו על מה שעד לא מזמן היה צג של חינניות מלבבת – עורה החל להתקלף בנקודות שונות על פניה, ואף שפתיה הורדרדות, הדקיקות, אשר הטריפו צעירים אינספור, אשר היה נדמה לכלל שהן חסינות מפני כל רעה ומזיק אפשרי, אף הן לא נותרו בלתי-פגומות, ופרט ליובשן הניכר נדמה היה גם שנצטמקו במידותן.
האחות גרייס, אשר ישבה לידה כל אותה שעה בהיכון, ידיה מונחות על ברכיה, יציבתה ישרה וברכיה ערוכות לזנק בהינתן האות, הביטה בפלורה בחמלה ונאנחה. הו מותק, מלמלה חרש. היא הביטה בשעון ידה, ומחוגיו הורו שהשעה חמש עשרים וארבע. מה לוקח להם כל כך הרבה זמן? חשבה לעצמה. המחוג הארוך השלים עוד סיבובים תריסר עד שהחליטה לקום ולעשות דבר-מה כדי להתעמת עם חוסר-המנוחה שלה, וכדי להפיג את חוסר-המעש ששרר בחדר, שהיה אמור כבר להיות עתיר בבהלה נוכח מצבה השברירי של הנערה. גרייס הסיטה את הוילון עד מחצית הדרך, על מנת שצל צונן ינעים את מזג החדר, הן מבחינת הגוף והן מבחינת הלך המחשבה של השוררים בחדר. היא ליטפה קלות את מצחה של הנערה, הברישה באצבעות עדינות את שערה הזהוב ונידומה על מנת להאזין לנשימותיה העמוקות וכדי להתבונן בקצב האיטי בה חזה התנפח והשתטח. נדמה שמצבה יציב לעת-עתה, הפטירה בראשה, וכל-כולי תפילה שייוותר זה המצב.

ארבעה שדונים נכנסו אל החדר דרך הדלת הפתוחה. בראשם הוביל שד גבוה וצנום, גופו הדמוי-אנושי עטה גוון כחול-כהה ועל אפו נחו משקפיים עגולים. ראשו היה רכון מטה, והוא קרא מן התיקייה בה אחז את פרטי המשימה תוך כדי התקדמות חסרת-מרץ. מאחוריו צעד ברשמיות שד אדום וקטן-קומה, בעל קרניים מחודדות שבקעו ממצחו וזנב מסולסל שהגיח מתחתית גופו האובלי. בכל צעד הניף את ברכו הצועדת עד חזהו, ובתנועות מתואמות הניע לפנים ולאחור, לסירוגין, יד ימין מאוגרפת ויד שמאל אשר מצביעה אל-על. "קדימה, פדלאות!" קרא בקול צרוד. מאחוריו השתרך שד ירקרק ונפול-פנים, אשר למשמע הפקודה הגביר את קצב הליכתו וענה בקול חלוש, "כן, המפקד". ואחרון היה שד סגול אשר התגלגל פנימה כמו כדור באולינג, ולאחר שהתנגש בגופו של קודמו אשר נטע רגליו במקומו לפקודת הממונים עליו, פרש כנפי זבוב שקופות והחל לרחף באוויר.
"אוזניים אליי, בחורים," פתח השד המוביל בקולו האפי ונפנה אל השאר. "הופקדה בידינו משימה עליונה במעלתה, ומצופה מכם להיות בשיא המיקוד שלכם. בואו נסיים את העבודה בזריזות ובמקצועיות, ונביא כבוד למחלקה שלנו, וכן הלאה וכן הלאה." הוא משך באפו ותיקן משקפיו והמשיך. "הגנרל באזסמית', יד ימיני הנאמן, תפקידך להדריך את הצוות ולוודא שאנו עומדים ביעדים". "כן אדוני!" קרא והצדיע השד האדום. "בליעל-ג'וניור, תפקידך להסיח את דעתם של הצוות הרפואי". השד הירקרק הצביע בבקשה לזכות דיבור ופצה פיו בהססנות. "אל תפריע לי. יהיה זמן לשאלות אחר-כך. טויפצבאל – שאיבת הנשמה מן הקורבן, הנערה החביבה, אה…". הוא פזל לעבר התיקייה וריענן את זכרונו, "פלורה וויילד. ובאשר אליי, יש לי טונה של ניירת לטפל בה, כפי שאתם רואים," אמר והחווה בתיקייה שבידו. "שהשטן ייתן לי כוחות. שאלות?"
"לי יש שאלה ברשותך, סלינקי," צייץ בליעל-ג'וניור עם אצבע חצי-זקורה. "זה מר סלינקי בשבילך, פרחח צעיר!" צעק הגנרל באזסמית'. "אני ממש מצטער… מר… סלינקי…". סלינקי הביט בשעונו וגלגל את עיניו. "רציתי רק לשאול… אה…". ובעצם אותו הרגע דהרו לחדר שני מנתחים, עטויים חלוקים לבנים וזרועותיהם כבר עטופות בכפפות ניתוח כחולות, וכמו קרנפים הדיפו את סלינקי ובליעל-ג'וניור, אשר הוטחו על הרצפה, ואילו הגנרל באזסמית' וטויפצבאל חמקו מן התיקול, הראשון קיפץ הצידה והאחרון נסק מעל לאיום. "לעזאזל," סינן סלינקי החבול, הרים את משקפיו, ניגב והרכיב אותם, והחל לאסוף את הדפים אשר התפזרו על הרצפה. "תן לי יד כאן, ג'וניור". "אבל סלינקי? רציתי לשאול אותך—". הגנרל באזסמית' קטע את דבריו. "תעזור לו עם הדפים, תולעת שכמותך!"

ד"ר מרטין הידק את מסיכתו הכירורגית, יישר את משקפיו ומתח את כפפותיו, שמאלית ואז ימנית. "אחר צהריים טובים, האחות גרייס. אנא צייני את שעת ההגעה שלנו כ… חמש שלושים ותשע. ווטרס, תתאפס על עצמך. אני מבטיח להזמין אותך לאספרסו ארוך כשנסיים עם זה, אבל אני צריך אותך מרוכז מאוד ברגע זה. תוכל לברר איפה נמצא מורגן? אנחנו לא רוצים שהנערה תתעורר ותגלה שבור פעור באמצע החזה שלה." ד"ר ווטרס המיוגע פער לרווחה את עיניו וסטר לפניו קלות. "אני על זה, ד"ר מרטין," השיב ופנה אל מפתן הדלת, וקרא בשמו של מורגן. "או-או. נדמה שיש בפנינו סיטואציה משפחתית," אמר לד"ר מרטין, שפסק מיד מחיטוי האזמל ולכסן אליו מבטו. נער צעיר עם פנים נפוחות מבכי ועיניים שטופות-דם תפס את דש חולצתו של ד"ר ווטרס והחל לזעוק לעברו, "מה הולך לקרות לה, דוקטור? תגיד לי את האמת – האם אחותי עומדת למות?!". "ובכן… אה… זה ניתוח מעקפים קלאסי, אז הייתי משער שהסיכויים הם לטובתנו, וש—"
"שון," אמר ד"ר מרטין בקול עמוק ואבהי והניח ידו על כתפו של הנער, "תסתכל עליי. פלורה נמצאת במצב לא פשוט, אבל אני מבטיח לך שאנחנו נוציא אותה מזה. כרגע, אני מבקש שתשתף איתנו פעולה, אין לנו הרבה זמן. אני צריך שתשחרר את ד"ר ווטרס ותלך לנחם את אמא שלך. זה רק נדמה שהיא שלוות-נפש, למעשה היא עוטה פני-גבורה במאמץ להרגיע אותך. היא זקוקה לך עכשיו יותר מתמיד". ד"ר מרטין השפיל מסיכתו וחייך בנימוס אל האישה שניצבה מחוץ לחדר, אשר טפחה בממחטה על בלוטות הדמעה שלה והשיבה חיוך מודאג, עורק רחב בלט ממרכז מצחה. "לך," לחש ד"ר מרטין. הנער הנהן, שב על עקבותיו ונעמד, נפול-פנים, לצד אימו, אשר חיבקה אותו חיבוק גדול, ודמעות עתה זלגו ללא-רסן לאורך לחייה. ד"ר ווטרס נשף החוצה. "אנשים מסכנים," פלט בנימת צער. "הבה נאיר את יומם, איפוא. היערך, אנחנו עומדים להתחיל. הכלים כבר מחוטאים, רק חסרה לנו הרדמה כללית. איפה ד"ר מורגן, לכל הרוחות?". "אני מאוד מצטער," אמר רופא פרוע-שיער שהסתער אל החדר. "במקרה של גברת וויילד הצעירה… חמש מאות ננו-גרם פנטאניל," דיקלם לעצמו, הקיש במזרק, החדירו לצינור האינפוזיה ולחץ קלות על קצהו. "רוב תודות לך, מורגן. סגור את הדלת עם עוזבך. גרייס, אנא שכתבי את שעת תחילת הניתוח. השעה המעודכנת הינה…" הוא השווה בין שעון ידו לשעון שעמד על הקיר, "…חמש ארבעים ושלוש."

הגנרל באזסמית' טיפס על שידת הלילה שניצבה בסמוך למיטה, ניגב את אגלי הזיעה אשר הצטברו על מצחו, פכר את אצבעותיו וכחכח בגרונו. "בחורים, עברו לעמדות תקיפה! אנו עומדים להקיף את האויב ולהביא למפלתו המוחלטת, בין במצור, בין בהסתערות חסרת-רחמים! נהלום בבני האנוש העלובים בעוצמה, ונמטיר עליהם אש וגופרית, ונכה בהם ובאבי-אביהם, ונמחוץ אותם כזבובים בכפותינו הענקיות, ונכריז להם ברשמיות ובחגיגיות – סופכם ממשמש ובא!". בליעל-ג'וניור משך קלות במכנסיו של המנתח הממושקף ואמר בעדינות, "סלח לי אדוני… נצטוויתי להודיע לך שסופך ממשמש ובא". הגנרל הטיח את ידו במצחו באכזבה. "ג'וניור, מה בשם השטן אתה עושה? אתה יודע שבני אנוש לא יכולים להבחין בך!". "הלוואי שהשדים היו מבחינים בי, לשם שינוי," מלמל בליעל-ג'וניור תחת אפו. הגנרל נאנח והמשיך בפקודותיו. "טויפצבאל! השלב הראשון של התוכנית שלנו הוא לגרום להשמדה מוחלטת של האויב. נשיג זאת בעזרת התמקדות בתקיפת נקודות התורפה שלו!". טויפצבאל, שעד לרגע זה התהפך באוויר להנאתו, דאה וצלל אל מתחת לשמיכת הפוליאסטר, והמשיך להתקדם מטה עד שמצא את כפות רגליה של הנערה. עיניו של הגנרל כמעט יצאו מחוריהן. "לא לזה—" החל לצעוק, אך מיד השתתק בייאוש והשלים בשקט, "לא לזה התכוונתי…"
חיוך קל ריחף על שפתיו של סלינקי, שכמעט סיים למלא את דפי התיקייה בראשי תיבות שמו ובחתימותיו. הוא שלח מבט חטוף אל שותפיו, לראשונה מאז שהחלו במשימתם. "איך העניינים מתקדמים, באזסמית'?", שאל והחזיר מבטו אל התיקייה. הגנרל העביר ידיו בפניו, אנס עצמו לחייך והשיב, "האויב ממאן להיכנע, אך חיילנו מפעילים עליו לחץ מכל עבר, ותכף נגרום לו להכיר בעליונותינו הצבאית והטקטית!". "נשמע טוב," הפטיר סלינקי כבדרך אגב לאחר דומיית רגעים ספורים.
שד רחב-מידה פסע בפלגמטיות לתוך החדר, אוחז בארגז כבד. "היי סלונקי," קרא והטיח את הארגז על הרצפה, ליד רגליו של סלינקי, אשר טיפס במבטו לאורך ההר שהיה גופו של אותו שד, ולבסוף הביט בו בתמיהה. "שכחת קצת ניירת מאחור. בפעם הבאה אתה תחזור להביא אותה בעצמך, שמעת?". פניו של סלינקי התרפו ופיו נפער בתדהמה. "אתה צוחק עליי," הוא מלמל. "לא, אני לא. למעשה, אני לא זוכר מתי הייתה הפעם האחרונה שצחקתי. אני שונא את העבודה שלי," השיב הענק, וחזר על עקבותיו. ספר לי על זה, חשב סלינקי, והמשיך להתבונן בארגז שעה ארוכה.

גשם החל לטפטף בחוץ, טיפות אחדות אף נקשו על החלון, ועיניו של ד"ר ווטרס נפלו בשבי המחזה לכמה רגעים. "האחות גרייס, אנא סגרי את הוילון. ווטרס, אני רוצה להאמין שזו לא הפעם הראשונה שאתה חוזה במטר". ד"ר ווטרס מצמץ ומסר לידו המושטת של ד"ר מרטין את המספריים. "פשוט יש לי הרגשה לא טובה לגבי זה, ואני עייף להחריד, ואני מרגיש כאילו מישהו שמנמן יושב על הכתפיים שלי ומושך באוזניי". ד"ר מרטין לחץ על המספריים והניחם על מגש הכלים. "זה לא נשמע כל-כך טוב."

"שמעתי את זה, ורק תדע לך שהורדתי שלושה קילוגרמים בשנה האחרונה," מלמל בליעל-ג'וניור תחת נשימתו וטיפס מטה מעמדתו. רעשו של הגשם המתגבר כמעט והבליע את נאומו של הגנרל, אשר פירט בהרחבה על עשרת אסטרטגיות תנועת-המקלחיים שלדעתו יתאימו ביותר לקרב מעין זה. טויפצבאל הגיח מבעד לשמיכה ושב להתהפך באוויר. בליעל-ג'וניור שעל בלאט לעבר סלינקי, אשר ישב, רכון בין ערימות של נייר, ופצה פיו לדבר. "אה… מר סלינקי… רציתי לספר לך—". סלינקי מיד קטע את דבריו ושאל, "האם אתה בהיריון, בליעל-ג'וניור?". "מה?! היריון?! לא—" בליעל-ג'וניור השפיל מבטו אל בטנו לרגע ושב לדבר לאלתר, "לא, זה לא העניין. רציתי לומר לך, לגבי טויפצבאל—". "אה, טויפצבאל. האם היא שוב בהיריון?". "שוב?! היריון?! רגע— אתה רוצה להגיד לי שטויפצבאל הוא— אני מתכוון היא, נקבה?". סלינקי פסק מכתיבתו, השעין את עטו על שפתיו, עיקם את פניו והתבונן בטויפצבאל אשר חג סביב מנורת התקרה. "ממ-המ, אני חושב שכן," השיב וחזר לעיסוקו. "כבר שנים שאנחנו עובדים יחד, ומעולם לא עלה בדעתי שהוא— אני מתכוון היא, נקבה," אמר לעצמו בליעל-ג'וניור בפליאה. "שכחתי מה רציתי לספר לך," קרא אל סלינקי שכבר היה שקוע בין הניירות.
"הגיע הזמן להכחיד את אויבנו מעל הארץ, זוג נמושות שכמותכם!" צרח הגנרל באזסמית', עורק צווארו מנופח כמעט עד כדי התפקעות. "ג'וניור! אם אינך יכול לפגוע ישירות באויבך, פגע בתחמושתם! זה אלף-בית של לוחמה צבאית, כסיל שכמותך!". בליעל-ג'וניור פנה לנער את מגש הכלים שלצד אחד המנתחים, ובדרכו לשם החל לומר בקול, "הייתי מאוד מרוצה אם היית מפסיק לקרוא לי—" ולמראה מבטו נוקב-הנשמה של הגנרל השתתק מיד, והשלים תחת נשימתו, "ג'וניור, השם שלי הוא בליעל-ג'וניור ולא רק ג'וניור…". "טויפצבאל! בשם כל העזים בתבל… נקודת התורפה שלה היא החזה הפעור שלה, מן הסתם! המט שם הרס, זרוע זרעי חורבן! באנו לקצור נשמות, לא לשחק משחקים! לפקודתי, הסתער בכל הכוח! שלוש… שתיים… אחת… צא! נו, צא לדרך, בשם כל הזקנים שבתבל!".
טויפצבאל צנח לתוך החלל הפעור במרכז חזה של הנערה. ברגעים הראשונים לא היה ניכר שהייתה לפעולה זו השפעה מיוחדת. אלא שלאחר שראשו הגיח מעל בית-החזה שלה, ניתן היה לשמוע קול שריקה בוקע מאותו איזור. בליעל-ג'וניור חשב שזו הייתה נפיחה שברחה לטויפצבאל. אך למעשה, הוא ניקב בהצלחה את ריאתה השמאלית של הנערה. הגנרל השתאה, ומהר מאוד החל למחוא כפיו בלהט, מחויך מאוזן לאוזן. "לא האמנתי בך אף לרגע, ואף-על-פי-כן… ציון לשבח, נערי! ציון לשבח!". סלינקי ליכסן עיניו על מנת לגלות מה פשר ההמולה.

"רק אני שומע את זה?" שאל ד"ר ווטרס והטה אוזן לפנים, ידו מעוקלת עליה כאפרכסת מגבירה-קול. "זה לא רק אתה, לדאבוני. נוצר נקב בריאה ועכשיו נוספה לחגיגה גם חזה-אוויר עצמוני. זה נהיה רציני," אמר ד"ר מרטין והעביר מבטו מד"ר ווטרס אל האחות גרייס, ובחזרה. הוא ניגב אגלי זיעה ראשונים ממצחו. "ייתכן שאנחנו הולכים לאבד אותה". קצב הצפצופים החל להתגבר בהדרגתיות, ועם כל צפצוף חשו הנוכחים בחרדה הולכת ומתעצמת.

"עכשיו, תעגל שפתייך, כאילו אתה עומד לנשק את יקירתך האהובה. כן, בדיוק… ועכשיו, תשאף פנימה חזק ככל האפשר! קדימה… לעזאזל, טויפצבאל, ברור שהתכוונתי לפנימה שלך ולא לפנימה שלה!". בליעל-ג'וניור התיישב על קצה המיטה וצפה בטויפצבאל, אשר למד מחדש את מלאכת שאיבת הנשמות בפעם המי-יודע-כמה. "תקשיב לי, כדור מטונף שכמותך. תרוקן את עצמך מכל האוויר שיש בתוכך. עוד. עוד, טויפצבאל! אני יודע שיש בקרבך עוד אוויר! מצוין… עכשיו הישען קדימה… הצמד את שפתייך… יופי, בדיוק… ועכשיו שאב ככל-יכולתך!".
"סלינקי בולוני פיצג'רלד, מה לכל השדים והרוחות קורה כאן?". סלינקי שמט את עטו ומיד התייצב על רגליו. "השר תנטוס! איזו הפתעה נעימה… במה זכינו שאתה מברך אותנו בנוכחותך—"
"מספיק עם הגינונים, פיצג'רלד, זה לא הזמן או המקום. מלאכי שרת התקשרו אליי מקודם ולא חדלו לקטר באוזניי במשך שעה שלמה. מתברר שמתבצע פה מבצע שביטולו הוזמן לפני שעות-מספר. אז מה פשר ההתעכבות? מדוע אתם עוד כאן, פיצג'רלד?".
"כבוד השר תנטוס, שבועה בפי, לא קיבלתי שום הוראה לבטל את המבצע, אני אראה לך…", גמגם בתחינה ונקש באצבעותיו. מכשיר סלולרי נייד הופיע בידו, וכשהקיש על הכפתור להדליקו, נוכח לגלות שהצג אך הבליח לרגע, הדפיס את המילים "אין סוללה", ושב לתנומתו חסרת-הדאגות. סלינקי שמט את המכשיר וכיסה את פיו בידו.
"היה סמוך ובטוח שאם הנערה תלך בטרם-עת, צוותך הולך לעמוד למשפט ולהיענש במלוא חומרת הדין, ואתה בראשם, פיצג'רלד," אמר השר, פרש כנפיים שופעות נוצות שחורות ומבריקות, ונסק מעלה, דרך תקרת החדר. אני חייב לבטל את התוכנית מיד, חשב לעצמו. הוא הסתובב אל חבריו, וליבו צנח בקרבו.
טויפצבאל השתעל, ומפיו יצאו ניצוצות ורדרדים. "יישר-כוח, בחורי הצעיר," אמר הגנרל באזסמית', וטפח על שכמו. "אתה יודע, זה מזכיר לי את אחד המבצעים הראשונים שלי בתור טירון. אף מפקד לא האמין בי או בשאר החבר'ה, אבל נחלנו הצלחה אדירה שזיכתה אותנו בקידומים ובתהילת עולם, בין היתר – מקום של כבוד בהיכל התהילה של קוצרי הנשמות, אכן כן. הכל התחיל ב1347, אחרי שהיו לנו מספרים נמוכים בכמה מבצעים רצופים, החבר הטוב שלי, ג'רונימו, חשב שיהיה מצחיק לשתול כמה חולדות בספינת מסחר מונגולית…"

מוניטור פעימות הלב הדפיס רצף של גבעות נמוכות, אשר לבסוף נשתטחו כמישור, ותמונה זו לוותה בקול תרועה אשר פילח את לבבותיהם של הצוות הרפואי. ד"ר ווטרס הביט בתבהלה בד"ר מרטין, אשר השפיל מבטו, צנח ארצה וכבש פניו בידיו. האחות גרייס החזיקה בידה של פלורה. "הכל בסדר, מותק," לחשה, בעודה מוחה דמעות שנקוו בעיניה, "את הולכת למקום טוב יותר עכשיו… מקום… טוב יותר…". "ד"ר מרטין… אנחנו חייבים לנסות משהו! אנחנו לא יכולים לוותר!". ד"ר מרטין שכב על הקרקע בתבוסה, ידיו מוטלות על בטנו. "זה נגמר, ווטרס". ד"ר ווטרס כיסה את פיו בידו, השעין ידו האחרת על מותנו ונאבק בדמעות. "הו, בן אדם…".
הנער פרץ אל החדר. תחילה נעצר במקומו, סקר במבטו את הנוכחים והסיק מכך את המצב. הוא הביט בד"ר מרטין השכוב בחוסר-אמון. "ד"ר מרטין… אתה הבטחת…". הוא התקדם אל פלורה ואחז בעוצמה בידה, נשק לה והצמידה למצחו, מרכין ראשו בחיקה. אני כל כך מצטער, פלורה. על הכל. אני לא מוכן שתלכי – אני לא יודע מה אעשה בלעדייך. אנא… אנא תשובי… אני מתחנן… אעשה כל דבר… אהיה אסיר-תודה לעד…
אף אימו של הנער ניסתה להתקדם אל החדר, אך נתקפה סחרחורת ונפלה על אחד מושבי ההמתנה. היא הניחה יד על ליבה, אשר איים לפרוץ החוצה בהלמותיו העזות. נפשה הייתה מותשת ורצוצה, כבר לא היה לה כוח דיו על מנת לבכות דמעות נוספות. הו אלי… במה חטאתי… פלורה המסכנה… בכורתי האהובה…

"עבודה טובה, בחורים," גמגם סלינקי בהיסוס, "בואו נחזור למטה הכללי. דרך אגב, אם בריוני משטרת השדים יעצרו אותנו בדרך חזרה – כנראה בתור מתיחה! או אם יבקשו שנעיד— אני מתכוון, נספר את סיפור הגבורה שלנו, חשוב שתזכרו שני דברים. ראשית, אני כמעט ולא הייתי נוכח במבצע הזה, ושנית, המבצע נחל הצלחה גדולה תחת פיקודו של הגנרל באזסמית' הדגול, הוא ולא אחר!". הגנרל תקע אגרוף ידידותי בירכו. "אל תצטנע, כבוד המנהל. עם כמה שאני אוהב לנכס לעצמי את הקרדיט, לא היינו מגיעים רחוק בלי ה… הנהגה הרוחנית שלך, כן!". חיוכו של סלינקי נמחק. הוא פנה אל הדלת. אז ככה הכל נגמר, חשב לעצמו. היה נחמד כל עוד זה נמשך. הוא התבונן בגבעות הניירת שנאלץ למלא. כל זה לשווא. הוא הביט בכפות ידיו. כל החיים שלי הם שווא אחד גדול. הוא השיב מבטו אל הניירת, ובתום כמה שניות חיוך קלוש החל לרחף על שפתיו. אני מקווה שייתנו לי לגרוס את כל הנייר הזה. אני אוהב לגרוס נייר. ועם מחשבה זו הוא החל לצחקק לעצמו בהתרגשות.
הארבעה פנו לצאת את החדר, באותו סדר לפיו נכנסו אליו. "האא…". סלינקי, הגנרל באזסמית' ובליעל-ג'וניור הסתובבו לאחור. טויפצבאל הרים את אפו כלפי מעלה, עיניו עצומות. "האא…". הגנרל צעד לפניו וסינן מבין שיניו, "שלא תעז!…". "האפצ'ו!". טויפצבאל התעטש בעוצמה. ענן ורדרד מנצנץ בקע מנחיריו, ריחף אל-על באיטיות ודאה בחזרה אל אפה של הנערה, מותיר אחריו שובל קסום של ניצוצות בוהקים. הגנרל ניגב מעל פניו את העיסה הירוקה אשר כיסתה אותן, ומלמל בכעס, "אני אלמד אותך כאב מהו…". סלינקי נשף בהקלה אדירה. הוא הניח את ידיו על כתפיהם של בליעל-ג'וניור ושל הגנרל באזסמית'. "בואו נקרא לזה יום, חבר'ה."

הנוכחים התעלמו מן הצפצוף הראשון, במחשבה שהיה אך תקלה אקראית. אולם כאשר קצב הצפצופים הפך אחיד, הרופאים הצטופפו לצד הנערה, והשאר לטשו אליהם מבטיהם. "לא ראיתי דבר כזה מעולם… זה נס," אמר בשקט ד"ר מרטין הנדהם. ד"ר ווטרס מחה את פניו, שהיו רטובות כנהר שעלה על גדותיו, וחיוך רחב החל להתפשט לרוחבן באיטיות. "האל איתכם, סילביה ושון," קראה האחות גרייס המחויכת. הנער ואימו התחבקו, ועתה דמעותיהם היו דמעות מתוקות של הקלה. "האל החליט שפלורה היא פרח יקר מכדי לקטוף בדמי-ימיה," לחשה האם באוזנו של בנה בעיניים עצומות. "נצא מכאן מחוזקים, ולעולם אל נשכח את החסד שעשה האל עימנו."

"יש לה כל כך הרבה מזל…" מלמל בשקט בליעל-ג'וניור. טויפצבאל צייץ והתהפך באוויר. בליעל-ג'וניור לא הבין אם בתגובתו זו הלה הסכים עם אמירתו או שמא התנגד לה. הגנרל צעד מלפנים בחיפזון, מסנן מבין שיניו גידופים רבים בשפה קדומה. סלינקי התהלך מאחור בשאנניות, עם ידיו בכיסים. לפתע נעצר במקומו. "תמשיכו להתקדם, אני שכחתי משהו."
הוא הרים את העט מן הרצפה ותחב אותו לכיסו. מבטו נפל על פלורה הרדומה. הוא קרב אליה והתבונן בעניין בנשימותיה העמוקות. "שלא תחשבי לא נכון, לא חזרתי לכאן בשבילך," אמר וטפח על כיסו. הוא סקר את סביב החדר, שהיה שקט להפליא עתה. רק לפני כמה רגעים התחולל פה קרב סוער, הרהר לעצמו. הנה אני שב לשגרה המשמימה, ועוזב לעד את חדר זה ואת כל הזכרונות שטומן בתוכו. הוא היה מופתע קמעא מהאופן בו התייחס למה שהיה, בסופו של דבר, עוד יום בעבודה. "את נראית כמו נערה מתוקה, פלורה. אחרי ככלות הכל, אני מרוצה ממה שקרה. אני מאמין שהצדק נעשה. ואני לא יכול לחכות לפגוש אותך שוב ולקצור את נשמתך. בפעם הבאה לא תתחמקי בקלות שכזו!". הוא פסע אחורנית ועמד לצאת את החדר, אך החטיף מבט נוסף בנערה טרם עזיבתו הסופית, והוא יכל להישבע שראה כיצד צידי שפתיה התעקלו כלפי מעלה ויצרו חיוך קל על פניה.