קוצים

ישבתי בפינה החשוכה בקצה המסדרון והרגשתי חנוקה.
אני לא כמו כולם, תמיד מתחבאת מתחת לסווצר השחור הגדול שלי.
שלא יראו, שלא ידעו.
אני רוח בין אנשים חיים, והחול בשעון שלי נוזל בקצב.
נמאס לי לרוץ במרתון של החיים והכאב גובר עלי מפעם לפעם.
לפעמים אני שואלת את עצמי אם אחסר למישהו ביום שיהיה לי מספיק אומץ לעשות את הצעד שלו אני משתוקקת כלכך.
אך עמוק בתוכי אני יודעת שלא אחסר לאיש.
ואז הוא חלף לצידי במסדרון עם השיער השחור והרך שלו והשאיר אחריו שובל של ניחוח אפטרשייב עדין.
תהיתי לעצמי על מה חושב הוא בראשו כרגע .
אך ידעתי שלעולם לא אדע.
משב רוח חמים חדר מהחלון ונשב לכיווני.
ואז זה הכה בי.
למה לא בעצם ?
אני מתרוממת ובצעדים קטנים מתקדמת לכוון המדרגות החשוכות.
כשאני מגיעה לגג האהוב שלי אני כבר מסוחררת ומותשת, לא אכלתי כבר המון זמן והגוף הצנום שלי קורס.
הגג הזה, הוא פשוט המקום הכי מבוזבז בעולם.
תמיד הרגשתי שאני על גג העולם כאשר שהיתי בו, אף שגובהו לא באמת היה מרהיב.
הוא גרם לי להתמלא בבטחון, להרגיש הכי גדולה.
הוא השקיף על העיר ובלילה היה נופו יפה הוא מכל דבר שאי פעם ראיתי, אורות קטנים הבהבו מכל כוון.
אני מסתכלת מסביבי ומרגישה שזה הזמן.
אני מתעלמת מהקוצים החדים וכותפת ורד אדום מהשיח שלי.
שתלתי אותו לפניי כשנתיים בשביל היום הזה.
אני מוציאה מהתיק השחור שלי את המחברת שלי.
המחברת שספגה את כל מכאוביי.
כל רגשותיי נחרטו בה בעט שחור דק.
כריכת העור העבה שלה מעבירה בי צמרמורת נעימה.
אני מניחה אותה הרצפה ועליה את הורד האדום.
אני מטפסת על הגדר של הגג וצועקת.
צועקת חזק.
צועקת בשביל כל הפעמים שרציתי ופחדתי.
צועקת וצועקת וצועקת.
וכשמצטרד קולי אני נושמת נשימה עמוקה וקופצת.
הזריחה עלתה ועל הגג נותרו רק דפים וורד אדום כדם.