קוסקוס קלאן

“שבור לו ת’ראש דוד”
השמש החלה לשקוע על הסמטה שמאחורי השיכון ברחוב דניאל. נער גבוה ורחב כתפיים נעמד בגאון מעל גופו המקופל של בחור אחר שהיה מוטל על הרצפה.
“כן תראה לו מה זה לדבר עם יהודיות בשכונה שלנו”
זוג בחורים הריעו בשמחה לדוד המנהיג ונעמדו מאחוריו, הרבה כסף לא היה בשכונה הזאת, אך זמן לא היה חסר. בקצה הרחוב ליד המכולת של משה ישבו זוג מבוגרים על שולחן וכיסאות כתר מפלסטיק ושיחקו שש בש, הם לא הבחינו במתרחש.
“אני מצטער בבקשה די”
הבחור השרוע על הרצפה התחנן בקול חלש ובמבטא ערבי קל, חולצתו שעכשיו כבר לא הייתה לבנה, נקרעה כמעט לחצי, שלושת הבחורים המשיכו להיראות מרוצים.
דוד, הנער הגדול החל לבעוט בבטנו של הערבי שוב ושוב. לראשו חבש כיפה לבנה שהגיעה כמעט עד אזניו ובצידה נכתב באותיות שחורות “ה’ הוא המלך”.
רעש החבטות הדהד מקולות הבניינים הישנים, בקומה השלישית של בניין מספר 16 אישה מבוגרת פתחה את החלון בכדי לתלות את הכביסה על החבלים, ברגע שהבחינה במתרחש חזרה פנימה.
לצמד המעודדות שמאחורי דוד קראו שרוליק ונריה, ואת שניהם העיפו מהישיבה בדיוק שבוע לפני כן.

בישיבה המזרחית הקטנה שבשכונת גאולה המשמעת שלטה בכל, ראש הישיבה החדש שהיה אדם חמור סבר ומזוקן, פתח במשימה לגירוש כל ה ’שבבניקים’ שבילו את מרבית זמנם בשתיית קפה ועישון סיגריות במרפסת ולא בלימוד תורה ומשניות.
“למען יראו וייראו” הכריז ראש הישיבה בגאווה בעוד שהביט בשרוליק ונריה גוררים את מזוודותיהם אל מחוץ לשערי הישיבה.
שרוליק שהיה בחור שמנמנן ומעט נמוך, ומשום מה התעקש תמיד לחבוש כובע של חבדניקים, התגורר עם סבתו בדירה קטנה במרחק כמה רחובות מהישיבה. הוריו נהרגו בתאונת דרכים כשהיה רק תינוק ומלבד סבתו וכמה קרובי משפחה לא היה לו אף אחד.
נריה לעומת זאת היה נצר למשפחת רבנים ידועה מהאיזור, “הכבשה השחורה של המשפחה” היו מתלחששות המבוגרות הרכלניות מהשיכון. בניגוד לכל אחיו שהצטיינו בלימודיהם, נריה תמיד העדיף להסתובב ביער רמות ולשחק כדורגל עם החילונים. את כובע השטריימל שלו מכר שנה אחת כשרצה לקנות מנוי לבית”ר ירושלים.
בישיבה הם מצאו אחד את השני די מהר בפינת העישון, שם בילו את מרבית זמנם.

דוד הבריון, כך הוא נקרא בידי התלמידים האחרים בשכבה לפני שהחליט לא לחזור לתיכון.
הוא גדל במשפחה חילונית מסורתית, כשנשר סופית מבית הספר החל לעבוד בנגרייה של אביו ברחוב אגריפס ליד השוק.
מעולם לא הסתדר במסגרות, מורים קראו לו חסר תקנה והוריו נותרו אובדי עצות. הם עצמם הגיעו מאלג’יריה לפני כעשרים שנה ולא היו בעלי השכלה כלשהיא.
‘עסק שומר שבת’ נכתב באותיות שחורות וגדולות על דלת הכניסה לנגרייה. תמונות של רבנים מזרחיים היו תלויות על הקירות, ומידי פעם היה ניגש אביו של דוד אל מכשיר הרדיו הישן בכדי להחליף את הקלטת של אמנון יצחק כשזו הייתה נגמרת.
בערבים החל דוד לפקוד בקביעות את שיעורי התורה בבית הכנסת, את פדחתו הריקה כיסה בכיפה סרוגה שלאחר מספר מפגשים הוחלפה באחת גדולה יותר ובולטת.
“העם היהודי הוא היחיד במינו, ועלינו לשמור עליו מכל אלו המנסים לחללו”
על בימת בית הכנסת עמד גבר בחולצה משובצת ומכנסי דגמח, מחולצתו ביצבצו הציציות הלבנות. הוא חבש משקפיים גדולים וכיפה גדולה עוד יותר, זקנו היה לבן כשלג הראשון של החורף.
הוא הגיע לשכונה הירושלמית הקטנה מהתנחלות כלשהי בכדי להזהיר את תושביה מפני השתלטות עוינת כפי שכינה זאת, השתלטות על העם היהודי ומחיקתו.
כמה שורות מאחורי דוד הצעיר ישבו נריה ושרוליק וגמעו את מילותיו של הרב הנואם בשקיקה.
“הם לוקחים את בנותינו בזו אחר זו”, הרב דפק בעוצמה על השולחן שלפניו,
“שלא תגידו שלא הזהרתי אתכם.”
השלושה חברו יחדיו בערב אחד ובו השניים פנו לדוד בסוף שיעור הערב בכדי לבקש אש. הם נשענו על חומת האבן הקטנה והחלו מדברים ומעשנים יחד, ככה בכל ערב. שלושה כבשים שחורים שרק חיפשו את מקומם בשכונה.
באחד הערבים הציע דוד שיתחילו לסייר בשכונה בכדי לשמור על תושביה מההשתלטות העויינת הזאת, זוג השבבניקים הסכים, ממילא היו צריכים למצוא משהו שיעביר את הזמן שזוחל לו בכזאת איטיות.

“דוד אולי ניתן לו ללכת.”
הציע שרוליק שבסתר ליבו תמיד מעט ריחם על הקרבן התורן אך לעולם לא העז לומר זאת לחבריו.
“סתום ת’פה כמעט סיימתי”
הבחור הערבי כבר איבד את הכרתו כשהחל דוד לבעוט בו קודם לכן.
“ככה יעשה לאיש שדוד חפץ בלזיין אותו” צחק דוד הבריון בקולי קולות.
רעש הסירנה המשטרתית החל להישמע מרחוק, אחד השכנים קרא להם לוודאי כשהבחין במתרחש.
לפתע הבחינו השלושה בשני שוטרים שבדיוק פנו אל הסמטה, והמרדף התחיל.
דוד פנה לרחוב הצדדי והחל לרוץ, נריה ושרוליק נשארו יחד כהרגלם ובחרו לנסות לברוח דרך גן המשחקים, שם נמצא רחוב קטן המשמש את באי מנזר האחיות הסאלזיאניות, השוטרים אינם מכירים את הדרך הזאת וכך לא יתפסו.
השוטר המבוגר מבין השניים שלח את שותפו למרדף בזמן שנשאר ליד הניידת, השוטר הצעיר בחר בדוד כמטרה.
בנייני האבן הירושלמית הישנים חלפו על פניו במהירות בעוד עיניו ממוקדות בעבריין הנמלט ממנו, דוד החל מתנשם בחזקה, כל הסיגריות המרלבורו האלה לא שיחקו לטובתו עכשיו.
“תעצור מיד!” קרא לעברו השוטר הצעיר שאת מבחני הכושר של היחידה סיים ראשון.
זיעה החלה לנגור מגופו של דוד הנמלט, הריאות שלו כבר עמדו לוותר גם הם. הוא בחר לפנות אל סמטה צרה שבסופה יוכל אולי להתחבא.
בכוחות אחרונים האיץ דוד את ריצתו, אך לכשהביט אל קצה הסמטה ראה את ניידת המשטרה מחכה לו, השוטר המבוגר נשען על מכסה המנוע בחיוך זדוני.
דוד פנה לאחור במהירות, אך השוטר הצעיר כבר הגיח מאחוריו ונראה כי הריצה הממושכת לא הראתה שום השפעה.
“כוס אמק” דוד הבריון סינן מבעד שיניו.

בחדר החקירות שבמגרש הרוסים הקירות נראו לבנים כאילו רק נצבעו זה עתה. שולחן ברזל קטן ניצב במרכז החדר ושני כסאות בצידיו. מצלמה ישנה למראה הוצבה בפינת החדר לתעד את המתרחש בתוכו. התקרה הייתה גבוהה, חלון יחיד ומסורג פנה אל חצר בית המעצר, קרני השמש השוקעת הצליחו לחדור דרכו בקושי. דוד הצעיר הובל פנימה בידי השוטר הצעיר שהתיר את אזיקיו ואף הציע לו לשתות. השוטר הצעיר יצא מהחדר והותיר את דוד לחכות שעה ארוכה.
לבסוף נפתחה הדלת ומבעדה נכנס שוטר אחר במדים אזרחיים, בידו אחז בכוס קפה מהבילה וביד השנייה בסיגריה מעשנת, תחת בית השחי החזיק בתיק מסמכים עב כרס.
“את שמשון ויובב החברים שלך לא תפסנו” חייך החוקר לעברו.
“אבל אל תדאג גם אתה מספיק לנו”
דוד ניסה לשמור על פרצוף חתום וקשוח.
“עבד, הבחור שדפקתם לו מכות בבית חולים וברגע שיתעורר נשמע גם את הגרסה שלו”
פני החוקר נותרו מחויכות תוך שהתיישב אל הכסא ממולו. אפר הסיגריה שלו כבר בקושי החזיק עד שנקש השוטר באצבעו עליה והפיל אותו על הרצפה.
“שמעת על הקו קלוקס קלאן פעם?”
שום תשובה מדוד הבריון, רק פרצוף בוהה וכועס.
“בארצות הברית יש קבוצה של כמה מטורללים כאלה שמאמינים בעליונות הגזע הלבן, הם מתאספים בשדות גדולים ושורפים צלבים תוך כדי קריאות גזעניות, אחר כך הם תרים את האיזור אחר כושים ומהגרים שיוכלו לקרוע במכות, החלק האחרון נשמע לך מוכר?”
החוקר הצביע אל עבר תיק המסמכים שלפניו, על העמוד הקדמי נכתב “קוסקוס קלאן” בטוש שחור.
הוא נראה מרוצה למדי ממשחק המילים הקטן.
דוד הביט בתיק המסמכים בחוסר הבעה.
“חשבתי על זה בעצמי אתה יודע, הקבוצה הקטנה שלכם הזכירה לי קצת את המטורללים מארצות הברית, הם קוראים לזה הגזע הלבן ואתם קוראים לזה העם היהודי, אותו חרא בשמות שונים,
הם קו קלוקס ואתם קוסקוס.”
המספרים הקטנים בשעון היד של החוקר החלו מתחלפים, הזמן חלף והשמש השוקעת כבר האירה בצידו השני של הגלובוס. דוד המשיך לשתוק ולהביט בפני החוקר בפנים חתומות, אם יחזיק שם רק עוד קצת וודאי יהיו חייבים הם לשחררו.
דלת החדר נפתחה ושוטרת במדים נכנסה ובידה מספר מסמכים וכוס קפה נוספת שהגישה לחוקר.
דלת המתכת נסגרה בטריקה רמה.
“בשורות טובות” חייך החוקר שוב.
“הישגנו אישור מבית המשפט להחזיק אותך פה עד תום הליכי החקירה, ככה שלך יהיה מספיק זמן לשתוק ולי לדבר יחד”.
דוד שאולי היה בריון לא בילה אף פעם זמן כלשהוא בתחנת משטרה ולוודאי שלא בתא מעצר, הלחץ כבר החל מראה את אותותיו על הפנים.
פני החוקר נראו כעת כפורץ מנעולים שהבין שכמעט והצליח במשימתו.
אגלי זיעה קטנים החלו לצוץ מעל מצחו של דוד הבריון שכעת דמה יותר לילד מפוחד מאשר לבריון קשוח.
המנעול נשבר.

בערב רגיל וחמים בשכונה התייצבו שרוליק ונריה בבית הכנסת לשיעור היומי, היום היה יום מיוחד ובו יגיע הרב הנואם מההתנחלות שלו. את דוד הם לא ראו כבר מספר ימים מאז התקרית עם המשטרה, כשבדקו בנגרייה הודיע להם אביו שלא שמע ממנו גם הוא.
מגשי עוגיות ובורקסים הונחו על שולחן בכניסה לאולם ההרצאות של בית הכנסת וגם כמה בקבוקי שתייה קלה. הרב הנואם לבש בדיוק את אותם הבגדים כמו תמיד, נריה תהה לעצמו אם הוא מחליף אותם לפעמים.
מספר דקות מתחילת השיעור נכנס דוד לפתע אל החדר, מתעלם לחלוטין מקיומם של חבריו הוא התיישב בספסל הקדמי ליד הרב הנואם.
השיעור התנהל כסדרו וגם נגמר מספר דקות לפני הזמן, הסיגריות נשלפו וזוג החברים המתין בסבלנות מחוץ לשערי בית הכנסת בכדי לשמוע מפי חברם אודות ההתרחשויות האחרונות.
אך הזמן חלף ודוד לא יצא, כשהציצו פנימה ראו שהוא משוחח עם הרב הנואם, את תוכן השיחה לא שמעו, רק יכלו להבחין בפניו המודאגות או לחוצות מעט של דוד שבדרך כלל נראה בטוח בעצמו.
הסיגריה נשמטה מידו של שרוליק שהבחין בקבוצת השוטרים שעלתה במהירות במדרגות בית הכנסת אל תוך חדר ההרצאות.
הרב הנואם לווה באזיקים אל תוך אחת מניידות המשטרה שחנו בקרבת מקום. מסתבר שהיה מסית קבוצות צעירים בכל הארץ לאלימות כלפי ערבים ומהגרים אחרים.
דוד יצא משערי בית הכנסת, חלף על פני חבריו מבלי לומר דבר וחזר לעבוד בנגרייה, הם לא ראו אותו מגיע לשיעורים יותר.

שרוליק התגייס לחיל החימוש והפך להיות מכונאי, הוא קיבל דירה קטנה מהצבא ולא חזר לדירה של סבתו. נריה המשיך להגיע לשיעורים, אחרי שכנוע ממושך מצד הוריו גם חזר לישיבה.
בערבים הוא נוהג לשבת בפינת העישון ולחשוב בגעגוע על חברו המכונאי.