קונצרט

"שורה 8 כיסאות 13 ו-14, תרדו כאן במדרגות וזה מצד ימין".

אנו מתיישבים במקומנו ואני מסתכלת מסביבי בחוסר סבלנות, נשארו רק 10 דקות לתחילת הקונצרט והקהל רק עכשיו נזכר להיכנס לאט-לאט לאולם. אני מתרגשת מאד, הפסנתרנית האהובה עלי תנגן את הקונצ'רטו מס' 20 של מוצארט שאני כל כך אוהבת.

כרגיל אנו בין הצעירים המעטים. הרבה נשים מבוגרות, פחות גברים. מסביבנו ריחות של בושם מתקתק מתקופת האינפלציה הגדולה מעורבב עם ריח של טלק ונגיעות חריפות של נפטלין.

במושב לידי מתחילה תסיסה קלה, לבן זוגי לא נוח, הוא סובל. הוא סובל מאלרגיה לאבק המושבים, הוא סובל משובלי הריחות שמפזרות בנדיבות ה"בנות". הוא מתעטש, הוא נרגן, מתלונן שקשה לו לנשום. הוא מודיע שאינו יכול להישאר ויוצא מהאולם.

אני נשארת, בוהה סביבי בעיניים לא רואות. להישאר? לצאת? מנסה לחשוב לאן הלך, מדמיינת אותו מחכה לי מחוץ לאולם. לא ברור לי אם הוא מצפה שאצא אליו, לא ברור האם הוא מתכנן לחזור. אני מוציאה את הטלפון ובודקת אם שלח הודעה, אבל אין כלום. אני מחליטה להישאר. אני עם מצב רוח תחת. כל ההתלהבות והציפיה של שבועות מכוסים בעננה סמיכה של תסכול.

זוג בגילנו מתקדם לעבר המושבים בשורה שלפני. הסקרנות מצליחה לנתק אותי ממחשבותיי על היעלמותו של בן זוגי – נדיר לראות אנשים "כמונו" בין הקהל הרגיל של היכל התרבות. הם זוג רגיל לחלוטין. הוא מוביל, מחזיק לה את היד, היא מתקדמת אחריו בצעדים עדינים ועם חיוך בטוח. היא זורחת.

הם מתיישבים לפני ובעל כורחי אני הופכת לקול שלישי אילם בדואט שלהם. הוא כל הזמן מסתכל עליה, מחזיק לה את היד, שואל אם נח לה. הוא דואג לה, הוא שומר עליה, מצחיק אותה, מלטף לה את הפנים, לא רואה אף אחד ושום דבר חוץ ממנה.

כל מה שהם אומרים או עושים משתקף במראה ההפוכה והעקומה שלי ונעשה לי קשה לנשום. אני לא רוצה לראות. אני סוגרת עיניים ומנסה נשימות עמוקות ואיטיות. אני רוצה שהקונצרט כבר יתחיל.

פוליפוניה של שיעולים ומחיאות הכפיים מעודדות כבר להתחיל, התזמורת מסיימת לכוון את הכלים, והמנצח מרים את שרביטו. דממה מתוחה מצלצלת באוזניי והפסנתרנית מכינה את ידיה מעל סטיינוואי שחור ומבריק. על שפתיה חיוך מסתורי שמאחוריו סוד כמוס וידיעה שעוד מספר רגעים אחדים היא תכשף אתנו. משום מה אני חושבת על החלילן שמוביל את העכברים אל התהום. המוזיקה מתחילה והעניים בורחות אל השורה מלפני, הבחור לא מרפה! עכשיו הוא מחבק אותה ומגניב נשיקה שובבה בכתף.

אני מרגישה שאני טובעת, מדי פעם אני מצליחה להרים את הראש ולנשום את הצלילים והמנגינה, ואז אני שוב צוללת מתחת למים. המחשבות, הן לא נגמרות, הן לא נשלטות. הגוש בבטן לא נותן לנשום, העיניים דבוקות לזוג כמו סוכריה למקל. יש לי בחילה ואני סוגרת עיניים, אנו באמצע החלק השני של הקונצ'רטו, הלב נקרע מיופי והכאב.

הפסקה. בודקת שוב את הטלפון, אבל אין חדש. דאגה וכעס מכוונים אותי לכיוון השירותים, אני בודקת את הקפטריה, אבל הוא לא שם. אני חוזרת למקומי ונוכחת לגלות שאין שינוי בגזרה – הבחור ממשיך ללטף בעדינות, לחבק, נשיקה מתוקה על היד, חיוך. אני שואלת את עצמי למה? למה היא? ולמה לא לי?

במערכה השנייה מנגנים את הרקוויאם. מוצארט כתב אותו על ערש דווי, ואחת הגרסאות היא שהוא כתב את היצירה לכבוד המוות של עצמו.

פתאום נזכרת בחלום שהיה לי לפני כמה ימים. חלמתי שאני יודעת שאני מתה, אבל אני רצה כי אני חייבת, ואז אני נופלת, חלקים מתפוררים מגופי, אבל אני קמה וממשיכה לרוץ, חלק מהפנים שלי מתפורר, שוב נפילה, ואז חזרה.
כמו אלה של בייסבול חובטת בי ההבנה שבפיזור דעת ומבלי לשים לב התמוססתי לתוך היצירה, התמוססתי לתוך תהילת אשכבה!

גברת מקומטת עם תלתלים בלונדיניים קצרים יושבת לידי ומנגבת את הדמעות. היא נראית כמו קופידון שהזדקן מאד ובקושי מחזיק בידיו חץ וקשת הבלתי נראים. משהו בה מאד מתוק, מאד קרוב וחם, משהו מאד יודע. היא מפנה את מבטה אלי, מחייכת כאילו אנו חולקות איזה סוד, מניחה את ידה על שלי ולוחצת אותה עם אצבעות עקומות ונבונות. שטף דמעות הורס לי את האיפור. הגוש בבטן מתחיל להתמוסס. אני סוף-סוף מצליחה לנשום. הקונצרט נגמר לתשואות הקהל .

מחוץ לבניין, סקסופוניסט בודד מנגן את "Unforgettable" של נאט קינג קול, אני משאירה מטבע בכובע שעל הרצפה ונכנסת לבר אופנתי מעבר לכביש. אזמין לי קוקטייל חמוץ מתוק עם הרבה קרח.
בסך הכל היה קונצרט טוב.