קוני איילנד
הוא לא בוחר צבע. הוא נותן לגורל להחליט. הוא יושב ברכבת ולועס מסטיק כחלחל שאיבד מצבעו. קו ישיר לקוני איילנד, פארק השעשועים והממתקים, אבל הוא כבר מוכן. הוא מוציא מכיס מעילו שקית צהובה עם כיתוב ורדרד שנראית טעימה בעצמה. הוא מחטט בשקית מבלי להסתכל בתוכה. זה נראה כמו רגע הגרלת כדורי הלוטו. הוא שולף מסטיק עגול בצבע כתמתם המתאים בצורה מופתית לגרביים המבצבצות שלו. הוא מנפח בלון אחרון בעזרת המסטיק הכחלחל בפיו שאיבד מצבעו וכשהבלון מתפוצץ, הוא מוסיף את המסטיק הכתמתם לפיו. "תחנה אחרונה- קוני איילנד!" נאמר בכרוז. הילדים ברכבת מתרגשים, ההורים קצת פחות. הוא סוגר את רוכסן מעילו ומסדר את כובעו השחור. זהו כובע של פקח, בלי הסמל מקדימה. כאילו הורד בדרגה, כאילו קרע את מדיו. הוא מנפח בועה ענקית ויוצא מן הרכבת. המסלול מהרכבת אל הפארק מלא בפסלוני ממתקים המעטרים את הדרך. הים שואג, הילדים צווחים, המתקנים חורקים והוא? הוא מחייך ועיניו נוצצות. הוא מנסה ליצור קשר עין עם האנשים בדרך. נראה כי הוא רוצה להגיד משהו, אך אף אחד לא מביט עליה בחזרה. "אדוני! איפה הכרטיס שלך?" שואלת אישה בקופת הכניסה. הוא מגמגם והולך לאחור, תוך כדי שהוא שולף מסטיק נוסף מן השקית הצהובה עם הכיתוב הורדרד שנראית טעימה בעצמה. הפעם המסטיק ורדרד כמו הכיתוב. הוא מוסיף את המסטיק הורדרד אל מכלול המסטיקים הנלעסים בפיו ומנפח בלון צבעוני למדי. היום הוא לא קונה כרטיס לפארק. הילדים, המזהים אותו מהנסיעה ברכבת, מביטים בו בתמיהה. היה נראה שכבר התרגלו אליו ברקע, שהוא חלק מן הקבוצה. הוא חייך אליהם לשלום והלך לקו החוף. זוג בחורים מחזיקים ידיים, הוא לא מבין.
הוא נזכר איך הוא היה לוקח אותה מידי שבת לקוני איילנד. היה זה המקום האהוב עליה. צמר גפן מתוק בצבעי ורוד ותכלת, נראה כאילו קטפה אותם היישר מהעננים. וכמובן, המתקן האהוב עליה- קופסת המסטיקים העגולה והמתכתית בכניסה לפארק. מידי שבת, הייתה מכניסה סנט אחד בציפייה לגלות איזה צבע יוגרל הפעם. היא בחיים לא הייתה מנחשת או מביטה, אלא נותנת לגורל להחליט. לפעמים הוא חושב שהיא נתנה לגורל חשיבות גדולה מידי. כמו בפעם שחטפה קלקול קיבה כשניסתה להכין מסטיקים בבית בעזרת מתכון שהמציאה או בפעם ההיא שיצאה בסערה לקוני איילנד לבדה. היה זה יום שבת ולא רצה ללכת איתה. "זה יום להישאר בו בבית!" אמר לה. אבל היא התעקשה, מסורת זו מסורת. היא לקחה לבדה את הקו הישיר לקוני איילנד וזו הייתה הפעם האחרונה שראה אותה.
עשר שנים עברו מאז, אך הוא עדיין לא מוותר. מידי שבת הוא נוסע לפארק והולך עד קופסת המסטיקים העגולה והמתכתית בכניסה. הוא לא מביט בה. הוא לא מנסה להוציא ממנה מסטיקים. אלא מבלי שאף אחד רואה, במהלך התור בכניסה, הוא זורק בשקט בשקט מסטיק אחד מתוך השקית הצהובה עם הכיתוב הורדרד שנראית טעימה בעצמה שבכיס מעילו, אל תוך קופסת המסטיקים העגולה והמתכתית שעומדת בכניסה. מסטיק אחד על כל מסטיק שהיא הגרילה. הוא לא בוחר צבע, הוא נותן לגורל להחליט.
תגובות (0)