קול הצחוק – לתחרות של רועי

"רוני?" אני שומעת קול קורא בשמי, בעדינות. כנראה של אמי.
"מה?" אני שואלת, חצי ישנה. אני מתהפכת במיטתי לאחד הכיוונים, בעוד עיני נשארות עצומות. אני מרגישה יד מונחת על כתפי בעדינות, ואז לופתת בחוזקה.
אני צווחת ופוקחת את עיני באחת. מולי אני רואה את הקיר הלבן של חדרי, אשר נראה כבר אפור מרוב לכלוך ואבק, אשר הצטברו עליו במשך השנים. אני מנסה להתהפך חזרה, לראות מי זה אשר אוחז בי בחוזקה כה רבה – אין זו הייתה אמי. היא לעולם לא הייתה מכאיבה לי כך. אך הניסיון להתהפך נוחל כישלון, שכן היד אשר אוחזת בכתפי מונעת ממני לנוע. כה חזקה האחיזה.
"מי זה?!" אני צווחת, קולי חלוש מעט ומנומנם עדיין. קול צחוק שקט נשמע, כמו ממרחק. אך הוא בקע ממש כמה מטרים לצדי – זה אשר לפת בזרועי.
"די… שחרר אותי!" צרחה בוקעת מפי. ככל שקולי התגבר קול הצחוק התגבר, וכמו התקרב. אך, כיצד ייתכן? הקול בקע מפי האדם אשר לפת בי, והוא הרי נמצא מספר מטרים לצדי. כיצד ייתכן שמרגישה אני כאילו קול הצחוק רחוק ממני, ומתקרב?
"ילדה… אינך מבינה…" קול מלחשש, בעוד קול הצחוק מהדהד בין קירות חדרי, ונמוג אט-אט. "אינך מבינה דבר…"
"עזוב אותי!" אני קוראת. קול הצחוק חוזר, והפעם הוא מתחזק ומתחזק, ללא עצירה.
"ילדה, אנא ממך, הישארי שקטה."
"א-"
"אל תמחי, בבקשה ממך. אינך מבינה. הם חושקים בך, וברגע שהוא יגיע אלייך… יהיה זה הסוף." הוא לחש אל תוך אוזני. קופאת אני במקומי, בעוד הצחוק חוזר ונמוג – פעם נוספת.
"מ-מי… יגיע אליי?" לחישה צרודה בוקעת ממני. אני מרגישה לפתע כיצד עורי מצטמרר ומתקרר, ואחיזת האדם מרפה מעט.
"הוא…" האדם עונה, קולו מאיים מעט. למה הוא מצפה, שמכך אני אבין אל מי הוא מתכוון? כלומר, זה בדיוק אשר שאלתי – מי זה 'הוא'?
"מי-"
"קול הצחוק." שתי המילים האלו גורמים לעורי להצטמרר בשנית. אם קול הצחוק הוא זה אשר מהמרחק מגיע… מהיכן הוא בוקע? ומדוע… מדוע הוא נשמע כמו בוקע ממנו? מזה אשר את כתפי לופת?
"ילדה… אנא ממך השתיקי את מחשבותייך. אינך מבינה דבר… את עלולה להרוס הכול." הוא לוחש, אך משום-מה לחישתו נשמעת צורמת.
מה אני עלולה להרוס? מה קרה? כיצד אני קשורה?
"בואי, הסתובבי… ראיני… ונברח. נתרחק מן קול הצחוק הזה… את תהיי מוגנת. הכול יחזור לקדמותו."
אני כמעט ושומעת אותו אומר; "אני אהיה מוגן…"
מה הולך כאן? איני מבינה, כיצד אני קשורה? מהיכן בוקע הצחוק… מי חושק בי?
קול הצחוק פוצח מחדש, ונשמע הפעם קרוב להחריד. כמטרים ספורים לצדי.
המקום בו נמצא האדם, אשר בי החזיק. אחיזתו התרופפה כעת כמעט לחלוטין. אני מסוגלת להסתובב, להביט בו. לראות אותו… את פניו.
אני מנסה לחזור בראשי על כל אשר קרה ברגעים האחרונים כאן. לפתע, אני שמה לב לדבר-מה מוזר במשפטו האחרון.
' "בואי, הסתובבי… ראיני… ונברח. נתרחק מן קול הצחוק הזה… את תהיי מוגנת. הכול יחזור לקדמותו." '
'ראיני'.
הוא רוצה שאראה את פניו. מדוע?
ומדוע זה נשמע כאילו קול הצחוק בוקע ממנו, ומתקרב… חודר אט-אט אל תוך תודעתי? הייתכן כי…
ולפתע אני מרגישה את אחיזתו מתחזקת. קול הצחוק מתגבר מעט והוא מסובב את גופי אליו בכוח.
מבלי לחשוב אני עוצמת את עיני באחת.
"לא!" קולו רועם, ומכאיב באוזני. אני מרגישה משותקת, כאילו אין ביכולתי להזיז אף איבר. הצחוק הפעם אינו נמוג, הוא ממשיך. ומתחיל להכאיב לי, באזור רקתי.
"מי אתה… מה אתה רוצה?" אני לוחשת, חלש ככל האפשר.
"הביטי בי… ראיני!" הוא קורא. הצחוק כמו נלחם להתגבר, אך תקוע במקומו, ללא אפשרות להתחזק.
אני מרגישה כיצד עפעפי מתרוממים כלפי מעלה – בכוח. אני מרגישה פחד מפעפע בתוכי, מאיים לפרוץ החוצה בצעקה אחת.
פניו נגלות לעיני ברגע שעיני נפקחות – ברגע שאין בי יותר את הכוח להמשיך ולהילחם להשאיר את עיני סגורות.
פניו מחרידות – עורו שחור ומתקלף, מכוסה בפצעים. צלקת ארוכה חוצה את עינו השמאלית ויורדת אל זווית פיו, המחייך חיוך פסיכי במקצת. עיניו שחורות קטלניות, ומבטו הרצחני נעוץ בי, כליצן מטורף. שיערו החום, חסר החיים והמדובלל כמו נתלה על ראשו הקירח בחציו.
ברגע שעיני פוגשות את עיניו כאב חד מפלח את ראשי וכמו שובר את גולגולתי. אני צורחת את כל האוויר שבתוכי, ולאחר מכן פי נשאר פעור בצרחה איומה, למרות שקול אינו בוקע ממני. קול הצחוק מתגבר ומתגבר, כמו שובר את תודעתי, מרסק אותה עד אפר. הוא נכנס אל תוכי וכמו משתלט עליי, ותוך כדי שובר את כל אשר בדרכו.
אחיזתו מרפה לחלוטין ואני צונחת, כמו חסרת חיים, אל מיטתי המרופדת. איני מסוגלת לנוע, כמו פסל. פי עדיין פעור בצרחה דוממת, ואל עיני חודרת חשכה ומכסה אותי עד אשר איני מרגישה עוד דבר.