קולות

הוא ישב במסעדה. מסעדה כזאת, לא מאוד גדולה. כזאת שהמטבח והאזור של השולחנות הם פשוט חדר אחד גדול. לא כל כך גדול, בעצם. אחת המלצריות ניגשה אליו לקחת הזמנה. הוא הזמין איזה שהיא מנה של חזה עוף, כזאת עם שם שאי אפשר לבטא בלי לשבור את השיניים. ההזמנה שלו התעכבה די הרבה זמן, למעשה. יש להם כל כך מעט לקוחות, חשב לעצמו. כמה זמן לוקח להם להוציא מנה מהמטבח? הוא שאל את עצמו ולא יודע לענות. הוא החליט שלא להעיר למלצרית. אחרי הכל, הוא היה מנומס. לא כמו האנשים בחליפות שמתיישבים וצועקים למלצר אם נפל להם המזלג. הוא ניסה להעסיק את עצמו ובהה בשעון שעל הקיר. "למה משתמשים בספרות רומיות בשעונים?" שאל את עצמו ושוב לא קיבל תשובה. הוא הקשיב לשיחה של הזוג שישב מאחוריו. הוא לא ממש הצליח להבין מילים, אבל הספיקה הנימה בקול שלהם כדי להבין שהם מאוהבים. קרועים אחד על השנייה ממש. הוא ניסה לחשוב מה יש לגבר בשולחן מאחוריו שאין לו. הרי הם די דומים, אחרי הכל. הם נראים בערך אותו הדבר, והוא די בטוח שאין לו יותר כסף ממה שלגבר מאחור יש. אין לו שום דבר שאין לי, חשב לעצמו בשקט. חוץ מחברה כמובן. זה ההבדל. המלצרית הגיעה עם האוכל שהוא כבר הספיק לשכוח ממנו. היה לו די מגעיל, למען האמת, אבל הוא היה מנומס כרגיל והשאיר טיפ. הוא יצא מהמסעדה בהליכה הרגילה שלו, שהפכה למעין דגל בשבילו. ראש לרצפה, כתפיים שמוטות, ולגרור את הרגליים על הרצפה. הרי ככה תמיד לימדו אותו. תהיה כנוע, אמרו לו. אל תפגין שום דבר חיצוני. הוא חזר לעבוד.
הוא היה פסנתרן באיזה בית קפה ממול. הוא היה יכול לאכול גם שם, אבל הוא העדיף להתרחק משם כמה שאפשר. הוא חזר לבמה הקטנה הזאת, שעליה היה פסנתר כנף זול שלא משנה מה היית מנגן עליו זה היה נשמע אותו דבר. הוא הרוויח הרבה כסף יחסית. בעצם, לא הרבה, אבל מספיק בשביל לחיות. לא ממש לחיות, יותר כמו לשרוד. הוא התחיל לנגן. תמיד אהב לראות לקוחות צופים בפסנתר הזה, כאילו שהוא הדבר הכי יפה שראו בחייהם. הוא ידע שזה לא נכון. הוא ניגן איזה סטנדרט ג'אז מוכר, autumn leaves או משהו בסגנון. הוא לא ממש אהב את הנגינה, הרי כבר מזמן נמאס לו מזה. הוא מזמן כבר וויתר על החלום לנגן במקום מכובד, או באיזה אולם בלונדון. לנגן במתנ"ס העירוני של פתח תקווה כבר נראה לו יותר מרגש. בכלל, כבר מזמן לא היו לו ריגושים בחיים. הוא היה רעב רוב הזמן. לא רעב לאוכל, הוא אכל מספיק. הוא היה רעב. לריגושים, לעניין, לחיים. היה רעב ללהיות רעב. והרעב הזה לא ידע שובע. מה הוא לא ניסה? אלכוהול, סמים, זנות, ספורט אקסטרים, אפילו כתיבה. שום דבר מזה לא השביע אותו. הוא כל כך התרגל לחיים שלו, שכבר הם לא היו חיים מבחינתו. נסיעות באוטובוסים. יצירות ג'אז לעוסות בשביל 80 שקל לשעה, סטוצים של פעם בשבוע, אפרוריות.
רק כשהקשיב לקולות בראש שלו הוא הרגיש עניין. היו לו המון קולות בראש, יותר מלרוב האנשים ביחד. היו לא המון קולות, חלקם גבוהים וחלקן נשמעים כמו בסרט "המסור". חלקם תמיד אמרו את מה שהוא אהב לשמוע וחלקם סתם הרגיזו אותו. היו גם קולות ששתקו תמיד. למרות שמעולם לא שמע אותם מדברים, הוא תמיד ידע שהם שם. יושבים בשקט, בסבלנות, מחכים לרגע הנכון להגיב. הוא מאוד אהב את הקולות האלו. הוא העריץ אותם, כל אחד ואחד מהם. תמיד נהנה לשמוע אותם, תומכים בו, לוחשים לו או סתם מקללים אותו לפעמים. אמא שלו תמיד אמרה שכדאי לו לנסות לקחת כדורים נגד זה. הוא לא הסכים. אחרי הכל, בלי הקולות האלה לא היה לו טעם לחיות. וגם לא טעם למות. הוא תמיד הקשיב לקולות האלה. תמיד בטח בהם בעיניים עצומות, לא משנה מה הם ביקשו ממנו לעשות. הם תמיד ביקשו יפה, אף פעם לא הכריחו. והוא תמיד הקשיב להם. גם כשחנק את חברה שלו בזמן שרבו, עשה את זה כי הקולות ביקשו. ואף פעם לא פקפק בהם. הוא ידע שהם תמיד יבקשו ממנו לעשות את הדבר הנכון.
יום אחד, בדרך חזרה מהמסעדה לעבודה, דרס אותו אוטובוס. גם לנהג הזה היו קולות בראש, ולמרות שהוא ראה אותו חוצה את הכביש הקולות ביקשו ממנו לא להאט. וללוויה שלו באו כל הקולות. הקולות שתמכו בו. הקולות שתמיד התנגדו אליו. הקולות שדיברו אליו בקול נמוך וצרוד, שגרמו לו לצמרמורת, והקולות הגבוהים והנשיים שדיברו אליו ברוגע ונעימות עד כדי כך שגרמו לו להרגיש התעלות, כמו אל. אפילו הקולות השקטים, שמעולם לא אמרו לו כלום הגיעו. אחרי שסיימו להגיד קדיש הם הלכו, ורק קול אחד נשאר. זה היה קול מאוד קטן, שאף פעם לא אמר לו כלום, ולמרות זאת הוא היה הקול האהוב עליו. גם הוא אהב אותו בחזרה. והקול הזה, שנשאר אחרי כולם, לחש לו בלי קול בכלל "תודה", הניח אבן על הקבר והלך.