קולות – סיפור ליום הזיכרון לחללי צה"ל

קולות. ועוד קולות. ועוד. קולות גלגלי הנגמשים הדוהרים כלפי מבנים רעועים. קולות יריות הפגזים משני הצדדים. קולות קריאות הקרב של החיילים. וקולות הזעקות. זעקות לבורא עולם. זעקות לאמא. זעקות לעזרה. ואחרי כל זעקה כזאת, ואחרי כל קול שכזה, בא שקט. ארוך או קצר, חד או מתמשך, אבל עדיין שקט. ועם השקט הזה בא פחד. אפשר לראות אותו, להריח אותו, לנשום אותו. כן, גם חיילים קרביים מפחדים. למעשה, טיפש מי שלא מפחד. וברגע אחד, נקטע השקט הזה. בעוד פיצוץ של נגמש. בעוד מפקד הצורח בקשר. עוד קריאת קרב. עוד טיל כתף שנורה במטרה לפגוע. ועוד חייל המתחנן לרחמים בזמן שהוא נגרר על ידי מחבלים. והקולות האלה, והפחד הזה, האם הם ייפסקו? לא. לא בקרוב, ואולי לעולם לא. אבל אנו תמיד צריכים לנסות. לנסות להעלים את הפחד הזה והקולות האלה מהעולם. בשביל שלא נאבד עוד חברים. עוד אחים.עוד בנים. ושלא יעלו עוד נשמות למעלה לפני זמנן.