צרפתי מפתח תקווה

"זה בולשיט" קבעתי. "אין סיכוי שאני הולך למופע הרמאות הזה". "זה מתנה מהחברה הכי טובה שלי ואנחנו הולכים". גם היא קבעה. בינתיים, חלמתי על הרגע שנצא מהאולם וניכנס למכונית. אני אדליק את הרדיו וניסע חזרה לדירה השכורה שלנו. רק עכשיו אני קולט שאני אוהב את הדירה הזאת.

נכנסנו לאולם. בחלקה העליון של הבמה, היה כיתוב באותיות כסף גדולות שאומר "מופע ההיפנוזה של פרנסיי". בראש שלי זה היה יותר משהו כמו "מופע השקרים המלוקק של פרנסיי. או, יש לומר, משה ביטון מפתח תקווה". ידעתי שהם קמצנים מדי בשביל להטיס צרפתי אמית.

האולם התמלא, המופע התחיל, האורות שעל הקהל נכבו והאורות שעל הבמה דלקו. שום מוזיקה. לא כלום. רק כריזמה צלולה. פרנסיי הזה החליט להעלות מישהו לבמה. הוא העלה מתנדב שנורא התלהב שהוא שם. לומר את האמת, גם אני התחלתי קצת להתלהב. הוא גרם למתנדב לא להזיז את הידיים, ואז את פלג הגוף העליון ואז את כל הגוף! זה היה מדהים ולקח למתנדב דקה בערך להתאושש. אחרי זה, הצרפתי מפתח תקווה ביקש מתנדב אחר. הסתקרנתי. אז הצבעתי.

הוא העלה אותי אל הבמה ואמר לי "אי פעם רצית לשנות משהו בחיים שלך? אי פעם רצית לשנות משהו בחיי האהבה שלך? אי פעם רצית להשתנות? לא סתם. אלא להשתנות באמת". לא הבנתי לאן הוא חותר. נלחצתי. אני לא זוכר את השניות אחרי. אני רק זוכר שהוא נקש נקישה אחת באצבע והגעתי לשם. אנחנו היינו במקום הזה שבו אין כלום. הכול שם היה לבן. בלי אפילו צבע אחד אחר. קלטתי שאין יותר קהל. קלטתי שאני לבד, בעולם ריק. אני ואיזה צרפתי מפתח תקווה שאני מכיר למשך רק עשרים דקות.

אפילו הסבר הגיוני לא רציתי. רק לצאת מכאן. לצאת מכאן ולא להיות שם לעולם. "זהו? נרגעת?" הוא אמר בזלזול. "בערך. איפה אנחנו בכלל?" שאלתי. "אנחנו במשרד שלי. אתה מבין, אני לא מהפנט רגיל. אני דואג שהתוצאות של ההיפנוזה שלי יישארו סטטיות. שלא יזוזו מילימטר. לא ימינה ולא שמאלה. אני מניח שאתה צריך עזרה בחיי האהבה שלך עם האישה שישבה לידך. הממורמרת הצעירה."

"כן" עניתי. "איך בכלל ידעת? אני אפילו לא אמרתי לך ואתה לא שאלת אותי כלום" "בשביל להיות טוב במקצוע שלי, צריך לדעת. לא לשאול. הפסקתי לשאול כבר בגיל 12. זה סימן לטיפשות." הוא קבע. השחצן הזה.

"טוב. לעניינים. אין לי את כל היום בשבילך. לך. אבל כשתצא מפה, אתה תגיע למקום היחיד בו אתה אוהב אותה מכל הלב. לא סתם, לא כי צריך, לא בגלל שתקופת השכירות של הדירה מסתיימת עוד שנה וחצי ואין טעם להיפרד עכשיו. אלא בגלל שאתה באמת אוהב אותה"

בערך 3 שניות אחרי, חזרתי לדירה אבל הפעם, היא הייתה שונה יותר. היא לא הייתה שם. על השידה שלה היה דף נייר מקופל. זאת הייתה מודעת אבל! מודעת אבל שלה. "איך זה יכול להיות?!" חשבתי. "אין סיכוי! היא פשוט לא מתה! אני הייתי זוכר את זה!".

אחרי שנרגעתי הלכתי לבית הקברות וראיתי את המצבה שלה. רק שם, תאריכים וזהו. כלום. כאילו אף אחד לא אהב אותה. שום הקדשה, שום ציור, שום דבר. רק פיסה של אבן מעל בור עצוב עם ארון וגופה. ברגע הזה, פשוט רציתי להרוג את הצרפתי מפתח תקווה. את האידיוט שלקח ממני אהבה. זה שאפילו לא שילמתי כדי לראות.

אני כאן כבר שנה. חי בסדר. מסתדר עם הדירה גם בלעדיה ולא מפסיק לחשוב עליה. פעם בחודש אני הולך לפאב כדי לנסות למצוא אהבה חדשה. משהו שיחליף אותה. משהו שיעזור. אפילו קצת. אני תמיד משתפן כשאני הולך לפאב ומוצא את עצמי, יחיד במיטה זוגית בשעה 12:00. כמו ילד קטן שרוצה להיות גדול.

יום אחד החלטתי שנמאס. ואני עומד למצוא את פרנסיי. אותו פרנסיי, הצרפתי מפתח תקווה שהביא אותי לחור הזה שהוא קורא "חיים". הייתי מיואש. לא היה לי את הכוח לחפש אותו בכל פתח תקווה ולמצוא תשובות. אז חיפשתי אותם במקום אחר. מאוחר בלילה, הלכתי לבית הקברות וחפרתי חזרה את הקבר שלה. ממש עד ארון הקבורה. ולמרות ששקשקתי מפחד למראה מה שאני עומד לפתוח, פתחתי אותו.

בארון לא הייתה גופה. לא היה שם כלום. אפילו לא תולעת. רק ארון. למען האמת, אחד מהארונות הכי נקיים שראיתי בחיי. ואז הבחנתי במשהו שונה. בתחתית הארון הייתה דלת. דת מרובעת כזאתי שפותחים כלפי מעלה. פתחתי את הדלת וראיתי את המקום השנוא עליי בעולם. את הלבן הזה. את המשרד של המהפנט המדופלם שלי. ולמרות שהרגשתי כמו בפרודיה מטופשת של "אליס בארץ הפלאות", החלטתי לקפוץ לשם. כשהגעתי לשם, ראיתי אותה. עומדת שם. כאילו חיכתה לי רק דקה. רצתי אליה. וברגע שנגענו אחד בשנייה, היא עוצרת אותי ושואלת "למה אתה אוהב אותי?". לפני שנה, אני הייתי אומר: "כי החוזה על הדירה נגמר בעוד שנה וחצי" אבל עכשיו, עכשיו אני אומר "כי בפאב, נורא קשה למצוא אהבה". היא ידעה שצחקתי. ואני ידעתי שזה הצחיק אותה. אפילו בלי לשאול. כי בשביל להיות טוב במקצוע שלי, צריך לדעת. לא לשאול.