צריך ללכת

אני לא כל-כך בטוחה איך הגענו אל החדר שלי, אני רק זוכרת שלפני שנייה הצעתי לו להיכנס אל הבית ולפתע אנחנו פה, מתנשקים על הרצפה.
הוא היה נסער, זה היה ברור מהדרך בה הוא נישק אותי, היה משהו נואש בדרך בה שפתיו נאחזו בשפתיי.
הוא הזכיר לי אדם טובע, כמעט כאילו שפתיי מהוות עבורו אוויר, דבר אשר כל-כך חסר לו.
הוא נאחז בהן כאילו הן היו החיים, ואז לפתע עזב, אך רק לשנייה, כמעט כאילו הוא בודק את הגבולות.
ידיו טיילו על גבי וצווארי, אצבעותיו פורעות את שיערי ומבטינו נפגשים, אך רק לשנייה חטופה.
כאשר הוא נישק אותי הוא התנהג כמעט כאילו הוא מפלרטט עם המוות, הוא התנהג כאילו אין לו דבר לאבד והוא יודע שלנשק אותי יהיה כמו למות, וזה בלבל אותי מעט.
לפתע, הוא קורע את שפתיו משפתיי והוא מביט בי בהלם, כאילו הוא לא בטוח מה בדיוק קרה כרגע, איך הגענו לפה.
"אני צריך ללכת." הוא אמר לפתע ולפני שהספקתי לומר משהו, או להתנגד, הוא כבר היה מחוץ לחדר.
הדרך בה הוא רץ מהחדר הזה היה כאילו הוא עולה באש, דבר שבלבל אותי משום שרק לפני שנייה שפתיו היו צמודות לשפתיי.
אני יודעת שאני צריכה לשכוח ממנו, שהוא בטח חושב שמה שהיה בינינו עכשיו הוא טעות, אבל אני לא יכולה להפסיק לחשוב כיצד ידיו טיילו על עורי.
ידעתי שזה היה מטופש, פזיז, זה היה כל-כך רע שזה כמעט היה טוב.