צריך לזוז כדי להתקדם

אני נסחפת אל תוך התהום הפנימית שבתוכי ואני לא יכולה לעצור. השקט עוטף אותי מכל הכיוונים, בולע בתוכו את רעש הרוח ואת הקול שלה שקורא לי לחזור. רק הדי המחשבות שלי נשארו אך הן לא נחמדות, כך שהוא יכול לקחת גם אותן.

כל כך קל ללכת לאיבוד כשהזמן מתקדם קדימה בלי להסתכל לאחור.

היא מושיטה את ידה לעברי ומשהו בי רוצה לאחוז בה, להרגיש ביטחון, אך החלק האחר שבי נחרד מהמחשבה על מגע ופתיחות והפער בנינו רק גדל.

עיניה מוסטות הצידה, לא מביטות בי למרות שהיא ממשיכה לדבר.

היא תמיד שואלת "את חושבת שאי-פעם תרצי לחזור?"

ואני תמיד עונה לה ש "כן. לא. לא יודעת. אולי אם הכוכבים יסתדרו לטובתי הפעם."

והיא רק עונה ש "לפעמים גם מי שיודע לשחות טובע."

אני חושבת שלקח לי זמן להבין למה היא התכוונה, ויש מצב שגם עכשיו אני לא יודעת את התשובה הנכונה, אבל פעם היא אמרה ששום דבר בחיים לא מובטח וזה נשמע כמעט אותו הדבר, כך שאני וודאי בכיוון הנכון.
פעם רציתי להיות מישהי, לעשות דברים, לחיות את העולם. עכשיו אני רק שקועה בתוך עצמי ולא מצליחה לעלות למעלה.

כל כך קלישאתי.

היא טוענת "את לא יכולה להמשיך לתת לפחד מאחרים לעצור אותך."

ואני רק עונה בקול יבש "את לא מבינה איך הם הטיחו את הדעה שלהם בפרצוף שלי והלכו. איך הם גרמו לי להרגיש. זה השפיל אותי."

והיא אומרת "אני רק רוצה לעזור לך."

השנים האחרונות גרמו לי לפקפק בעצמי כל כך הרבה.
עוררו את החרדות שלי.
שברו אותי.

על כל צעד קדימה שאני עושה אני מרגישה שאני הולכת שניים אחורה.

אני נסחפת הלאה עם הזרם, מוציאה את הראש מידי פעם כדי לנשום אוויר. השעון שלי התנפץ מעצמו בדיוק כשסיפרתי לה שחיי נמצאים בסטופ אחד ארוך, ששום דבר לא הולך כמו שרציתי, שהכל רק עומד במקום. אני רוצה לשבור את הנתיב הזה, לפרוץ אחד חדש לגמרי מתוכו, אך יותר קשה לי לעשות מאשר לדבר. אולי הגיע הזמן שאפסיק להבטיח הבטחות שנראה שאני לא מצליחה לקיים.

היא חוזרת על "תסבירי לי מה חוסם אותך."

אבל אני רק "לא יודעת איך לגרום לך להבין שהתחושה הזאת היא לא רק מילים."

כדי להתקדם צריך לזוז, אבל האם זה נחשב שאני מתקדמת אם אני רק זזה במקום?