צרות

אני יודעת שהוא שם עוד לפני שאני פותחת את הדלת, אבל אני לא באמת מאמינה לזה, אין מצב שזה באמת הוא, לא אחרי כל הזמן הזה, לא אחרי מה שקרה.
אך, ברגע שאני פותחת את הדלת, אני לא יכולה להכחיש את זה יותר בגלל שהוא עומד ממש מולי.
"היי." הוא אומר, ומעביר את ידו בשערו, היה ברור שהוא הרגיש לא בנוח, כאילו הוא לא בטוח מה הוא אמור לומר לי.
"איך נכנסת לפה?" אני שואלת ושלחת מבט מהיר אל עבר החלונות, הייתי בטוחה שנעלתי אותם ואת הדלתות לפני שיצאתי מהבית בבוקר.
"זה לא חשוב." הוא אומר ונשען על המסגרת הדלת. אלוהים, אני מקווה שהוא לא שבר חלון או משהו, באמת שנמאס לי לתקן הכל אחרי כל ביקור שלו.
"מה אתה רוצה?" אני שואלת וסוף-סוף סוגרת את הדלת אחרי. לאחר שאני סוגרת אותה, אני מסתובבת בחזרה לכיוונו, פשוט בגלל שאני מפחדת שהוא יעלם אם אעז להעיף את מבטי.
"אני רוצה אותך." הוא אומר ואני מוצאת את עצמי בוחנת אותו כאשר הוא אומר זאת. הוא נראה שונה, כבר לא אותו נער שאני זוכרת, אך מצד שני גם אני לא אותה נערה אליה הוא מתגעגע.
עיניו הזהובות היו שקועות יותר מבעבר, וכתפיו נראו שמוטות, החיוך שפעם גרם לי להתאהב בו נעלם והוחלף בחיקוי זול, פעם הוא היינו מספרים הכל אחד לשניה, אך עכשיו הוא אפילו לא מוכן לענות בכנות על שאלה פשוטה. ידעתי ביום שבו הוא עזב שהכל ישתנה, אך הייתי בטוחה שיהיה לי יותר זמן לפני שהוא ישתנה כל-כך, ואני כל-כך מצטערת שטעיתי.
"ועכשיו את האמת." אני אומרת לו, ונשענת על הדלת מאחורי, פשוט בגלל שאני לא יודעת מה עוד אני יכולה לעשות, בגלל שהוא היה דרוך וידעת שברגע שאעשה אפילו צעד אחד לעברו, הוא יברח.
"אני צריך עזרה." הוא אומר לאחר מספר דקות של שתיקה, ברגע הראשון רציתי לסרב לו, אך ברגע שהוא ישר את מבטו במבטי, ידעתי שאני חייבת לו הרבה יותר מזה, ושלעולם לא אוכל לומר לו לא.
"בסדר." אני אומרת, והולכת אל עבר הסלון, יודעת שאני צריכה לשבת לפני שהוא יתחיל לספר לי לאיו צרות נקלע הפעם.