רשימה של צרות

שלום לכם!
אתם לא מאמינים כמה התגעגעתי אליכם!
לכל אחד ואחד מכם!
ברצינות!
בחיים לא חשבתי שאני יגיד את זה, את האמת, כשעזבתי לפני שבועיים בכלל לא חשבתי עליכם.
ופתאום, כשהייתי רחוקה, גיליתי…
שאני צריכה אתכם.
שאתם חסרים לי.
שאני מתגעגעת אליכם.
מוזר נכון?

פעם הייתי קוראת לכם ה"צרות שלי".
הייתי קוראת לכם: "דברים מעצבנים", "נאחסים קטנים" ועוד המון תיאורים לא מחמיאים במיוחד.

ועכשיו, הצרות שלי, אני מתגעגעת אליכם.

אז תגידו, כמה אירוני זה שכשהייתם הצרות הכי גדולות שלי, הייתי אומרת עליכם שאתם "הורסים לי את הבריאות" ו-"מקצרים לי את החיים", והנה קיבלתי צרות שבאמת עושות את זה.

וחטפתי געגועים אליכם.
לכל אחד ואחד.

לפנס רחוב שהאור שלו היה מסנוור אותי בלילה, ככה שגם כשעצמתי עיניים ראיתי רק לבן.
גם לשכנה ה'טיפה' עצבנית, שלא יודעת לסגור ארונות כמו בנאדם, ובכל פעם שהיא עושה את זה החלונות בכל הרחוב רועדים.
אפילו למקרר, שבכל פעם שפותחים אותו הוא ריק מאוכל אמיתי, ובכל זאת הייתי באה ופותחת אותו פעם בחמש דקות כאילו שזה ישנה משהו.
וכמובן, איך אפשר לשכוח, לכל הרעשים:
לטיפות מים של השכנה שמכבסת ביד וכל הבגדים מטפטפים לך על המרפסת ומוציאים אותך מדעתך עד שאתה שם מגבות מכל הבית וגם ממלונות על כל הרצפה, או פשוט בורח מהבית, או מתאבד, כל אחד עם ה"פתרון בעיות" שלו, אני לא שופטת כאן.
גם לכלב של השכן שנובח בכל פעם שעובר בנאדם ברחוב, או ציפור ברחוב, או סתם מתי שמתחשק לו לעצבן, ברחוב, ביום ובלילה ובכל ימות השנה ובפסח ובלילה, כבר אמרתי?
אפילו למכונת כביסה ה'חדשה מאוד', שמכבסת בשקט בשקט ובלי לדפוק את עצמה על הקיר, ולדפוק לי בראש על הדרך, כי אם כבר אז כבר, אני מתאבדת שיעית על הקיר פה ואני יגרום לך לאבד את השפיות על הדרך! בום!
וכמובן, לציפורים שמצייצות לעולם, ומצייצות לי בראש, וזה לא נגמר לעולם, ומתגבר דווקא כשאני פותרת תרגילים ב"קיבינימטיקה", במיוחד בתרגילים האלא שאם אתה מפספס מספר אתה יכול לשכוח מתוצאה נכונה, או כשאני עושה שיעורים ב"איכסטוריה", כאלה שלא מעניינים אף אחד, חוץ מאת כותב הספר הסדיסט שבוודאי חיפש דרך להתעלל בבני נוער ולהתעשר בקלות, ומצא אותה ב"אובססיה הקטנה שלו: ארץ ישראל של ימי בית שני".

אז, "צרות קטנות ומעצבנות שמקצרות לי את החיים והורסות לי את הבריאות", לקח לי לילה אחד מחוץ לבית להגדיר אתכם מחדש בתור: "צרות קטנות וחמודות שהתרגלתי אליהם והם כבר לא צרות יותר", שזה הגדרה קצת קצרה מדי ואני צריכה לשפר אותה, אתם לא חושבים?

אני מקווה שאתם לא שונאים אותי יותר מדי, עשיתי לכם קצת רצח אופי, בטח לכל אחד ואחד ממכם יש חיים וילדים ובית קטן עם מרפסת קדמית וגינה אחורית, אבל בלי גג מבטון ככה שהוא לא ממוגן וזה בעייתי במדינה כמו שלנו, במזרח תיכון כמו שלנו, בעולם כמו שלנו.

אבל לפחות חזרתי אליכם באיחוד מרגש וסוחט דמעות, זוכה פרס "לא שווה כלום" של "האקדמיה לחרטא", בחסות: "המכון לחקר הקנדי קראש – התמחות מיוחדת בסוכריות אדומות".
פרס "לא שווה כלום" כשמו כן הוא, דרך אגב, לא שווה כלום.
הוא לא חתיכת נייר, שאפשר למסגר ואז היא לא שווה כלום על הקיר, שזה דרגה אחרת של "לא שווה כלום". ואל תשכחו שחתיכת נייר עשויה להיות יעילה מאוד בעתות חירום מסוג "משבר מס' 2".
פרס "לא שווה כלום" הוא גם לא מדלייה שאפשר לתלות על הצוואר, וכשאני אומרת לתלות על הצוואר אני מתכוונת שאפשר להיתלות אתה מהתקרה כשזה כרוך לך על הצוואר, שזה יעיל במיוחד בעתות חירום מסוג "נמאס לי, אינעל העולם".
פרס "לא שווה כלום" הוא דמיוני, מה שהופך אותו למלך מלכי המלכים של הדברים שלא שווים כלום: כמוני, כמו הסיפור הזה, כמו החיים האלה וכמו ההתפלספויות בשקל שלי.

אז זהו, זה היה אמור להיות מכתב קצר ובסוף זה יצא מכתב קצרצר, אבל אני בכל זאת אסיים:

ממני, הילדה המעצבנת שלא עושה כלום בחיים שלה חוץ מרשימות של הצרות שלה.