צפירה

דיבורים. צחוק. המולה. הכל רגיל וסתמי ועייף. כולם וכולן והכל יוצרים מעין רעש מייגע ושלו.
ואז בא הצליל. הצליל הצורם והמתוח שמקפיץ את כולם וכולן והכל על הרגליים. צליל שכואב בלי להצליח לשמע אותו בכלל. דממה משתררת, כמו מכה שהונחתה על העולם בכח. דממה מלאה צליל. ואני מסתכל עליהם, ועליהן, ועל כל זה.
אני רועד.
כל כך הרבה פנים. אור וצללים. תזוזות וקיפאון. מבטים מושפלים או בוהים. אני ילד קטן ומכווץ, ביער של אנשים עומדים. זקופים, גבוהים, צפופים. מביטים ישר קדימה, וכולם וכולן והכל מסביב בשחור ולבן.
אני רץ.
היער השנוא והמגונן. יער של חיים ושל מוות. אני ממשיך וממשיך, מנסה לברוח מהאנשים. מהעומדים, מהבורחים, ומהצונחים על הארץ. בגללם ובגללן ובגלל כל זה אני ביער.
אני בוכה.
עיניי נפקחות באור ובצללים. אני מביט בפנים, בתזוזות ובקיפאון.
אני מזדקף.
הצליל נופל, למטה, למטה, ונעלם. והדממה כבר לא מהודקת למקומה. כולם וכולן מתיישבים, הכל הופך קטן יותר.
צלילים מגיעים, כאלה שכואבים מתוך יופי ואמת. כואבים בלי לעמוד על הרגליים. רק בגלל ההד שלהם, שגולש הלאה, ולעולם לא ישתתק.