צעקה

צעקתו פילחה את האוויר, לרגע אחד היה זה כמו הדבר היחיד שהתקיים בעולם. היה זה כמו הצליל היחיד שנשמע, והוא היה כמו הבנאדם היחיד שהתקיים בעולם.

זאת הייתה צעקה כל כך חזקה, וכל כך מזוויעה. אבל בעיקר הייתה כואבת. כואבת למי ששמע אותה, באזניים ובלב כאחד, אבל הכי הרבה למי שצעק אותה. מי שצעק אותה הרגיש כאב בפנים, שנהיה כל כך חזק עד שהוא היה צריך לצעוק.

וזה לא שהצעקה שחררה משהו מהכאב הזה. הכאב נשאר, והתווסף רק ההלם מזה שפתאום הכאב גורם לצעקה, למן צעקה בלתי נשלטת כזאת.

ואז הוא צעק שוב. ושוב. הוא התמכר לצעקה הזאת, שכאילו שחררה משהו אבל לא באמת.

הוא המשיך לצעוק באופן קבוע מאז, וזה התחיל להרתיע אנשים. אנשים התרחקו ממנו. הוא איבד אפילו את עבודתו, את משפחתו.
הוא איבד הכל.

אחרי שאיבד את כל זה, הוא הרגיש כאב כל כך חזק בפנים שזה כבר היה כאב מסוג אחר. ואיכשהו הכאב הזה כבר לא גרם לו לצעוק, זה היה כאב שונה מהקודם.

אבל הוא כאב, כל כך כאב. והוא אמנם לא גרם לו לצעוק, אבל הוא גרם לו לחוסר מצב רוח, לאיבוד תקווה ולחוסר רצון לחיים.

יום אחד, הוא הלך ברחוב, מרגיש אבוד כרגיל, לא יודע לאן ללכת. הוא ראה בדרכו לא מעט אנשים, מכל מיני סוגים: ילדים, זקנים, זוגות צעירים ואנשים מעוד כל מיני סוגים. האנשים היו מאוד שונים אחד מהשני, אבל היה ביניהם דבר אחד משותף: הם נראו מאושרים, והיה נראה שמצאו את מקומם בחיים. או לפחות, יותר ממנו.

הוא המשיך ללכת לו, אבוד, לא שם לב מה קורה סביבו. זה כבר לא שינה לו. בשלב מסוים עבר במעבר חצייה, עדיין לא שם לב מה קורה סביבו. לפתע הוא שם לב שמכונית מתקרבת לעברו. ברגע האחרון הוא ניסה להתחמק ממנה אבל זה כבר היה מאוחר מדי.

רגע לפני שהיא פגעה בו, צעקתו פילחה את האוויר, ולרגע אחד היה זה כמו הדבר היחיד שהתקיים בעולם. היה זה כמו הצליל היחיד שנשמע, והוא היה כמו הבנאדם היחיד שהתקיים בעולם. ואז היא פגעה בו. ומאותו הרגע, הוא לא צעק יותר לעולם.