צל מרחף… ונשרף.

רגליו הובילו אותו קדימה.
הוא דהר נטול כל דאגות, רעמתו השחורה כלילה מתנפנפת ברוח עם כל תנועה של ראשו, פרוותו השחורה הבהיקה באור השמש ועניקה לו מראה אצילי.
אין חיה טובה ממנו בעולם הזה, ואין מי שיוכל לתפוס אותו.
הוא דהר באציליות מדהימה בשדה ירוק ורחב ידיים, בסוף השדה היה צוק גבוה שאחריו תהום עמוקה ששמה מוות, אך הוא לא דאג. הוא המשיך לדהור קדימה בחן למרות שהצוק התקרב.
קריאה נשמעה מרחוק: "טופז! עצור!"
ברגע הקריאה הוא נזכר, שמו היה טופז ואביו היה מריק, טופז רצה להיות אגדה כמו אביו ובהחלט הצליח.
הוא הגיע אל הצוק, אך המשיך לדהור בראש מורכן, כנפי עורב מרהיבות נשאו אותו אל השמיים, טופז צהל. אין פגסוס יפה ממנו או טוב ממנו.
הרי הוא הצל המרחף.
טופז עופף בשלווה תוך כדי שהסתכל על השדטת שמתחתיו, הוא איתר כפר מוכר. טופז כבר ראה את הכפר הזה בעבר. האינסטינקט הפנימי של טופז אמר לו לנחות וכך עשה הפגסוס השחור, הוא נחת בזהירות על האדמה והתהלך בין הבקתות.
'מאווה.' נזכר טופז 'מאווה גרה כאן.'
הפגסוס הגיע אל הבקתה הגדולה ביותר, זו שבמרכז הכפר, והיכה בפרסתו בדלת העץ.
הדלת פתחה לאיטה וילדה צנומה הגיחה ממנה, שיערה היה חום כבול עץ ועיניה היו שחורות כנוצות עורב. שמה היה מאווה.
"מאווה!" קרא קול מהבקתה "התרחקי מהפגסוס האגדי הזה. הוא מסוכן, הוא הצל המרחף."
מאווה קפצה הצידה ואפשרה לאישה גבוהת קומה לצאת מהבקתה, האישה לבשה בגדי אינדיאנים אדומים ושיערה השחור היה אסוף בצמה ארוכה, טופז לא ידע מדוע אבל הוא תיעב את האישה הנאה הזאת.
"טופז לא מסוכן," אמרה מאווה וחיבקה את צווארו של טופז "טופז חבר."
האישה התעלמה ממנה והתקרבה אל הפגסוס השחור, טופז הבחין שבידה היה חבל שבסופו לולאה.
'אני לא יודע למה אבל אני מתעב אותך,' צנף טופז 'אז תורידי את החבל ותתרחקי ממני.'
האישה נראתה מופתעת, אך מיד התאשתה.
"אתה בהחלט מסוכן," אמרה האישה בתקיפות "ואני לא מתכוונת לעזוב אותך." האישה פנתה אל השבט "התקיפו את היצור! הוא בא להרגנו!"
במהרה חבלים תפסו את גופו של הפגסוס וגררו אותו לאש, טופז הסתכל בפעם האחרונה על מאווה והיא עליי, לפני שנשרף קליל.
אך נשמתו נשארה עם הילדה, ותמיד תישאר.