צל בצבע אדום

בס"ד
אני מול המראה והדבר היחידי שאני רואה זה את הדבר הענק הזה שאני יושבת עליו,אני מתגלגלת קדימה ואחורה שוב ושוב ,ועדיין נתקלת במיטה.
אני מנסה עוד פעם להרים את הרגל הארורה הזאת,אבל עוד פעם אני לא מצליחה,ומתייאשת!
אני עדיין לא מעכלת את מה שקרה ,איך עד לפני חודשיים הייתי נערה שמחה ומאושרת מלאת חברים,ועכשיו,עכשיו אני יושבת על הדבר הזה שנקרא כסא גלגלים.
אני לא מבינה איך זה קרה,הייתי בשגשוג שלי,הייתי נערה חפה,מוצלחת,וברגע אחד הכול השתנה.
איך דווקא אני שלעולם לא עברתי ברמזור אדום,ופעם אחת שעברתי כי הושפעתי מלחץ חברתי,נדרסתי,למה דווקא אני?!
הרופאים אומרים שאני נס רפואי,אני נס רפואי?! אומרים שהייתי אמורה למות,אבל תאמינו לי שאני הייתי מעדיפה למות באותה תאונה מאשר לחיות כמו שאני חיה עכשיו.
כל חיי חיכיתי לגיל 18 בשביל להיות חופשיה מההורים,אבל עכשיו תמיד יהיה משהו שילווה אותי ,תמיד יראו אותו לפני שיראו אותי,לכל מקום שאלך אני אהיה "הבחורה עם הכסא גלגלים".
כשאני ברחוב ומבקשת לעבור אנשים מסובבים את הראש עושים מבא של רחמים וממהרים לזוז.
אנשים נותנים לי לעקוף אותם בתור,אבל למה?אני כמוכם בדיוק חוץ מהפרט "הקטן" שאתם עומדים ואני לא.
רציתי להעביר את שנות הגרות שלי בשמחה,באהבה,עם חברים ,כשאני רק רוצה שהיום לא יגמר,ובמקום זה אני יושבת מול המראה ומחכה רק למראה.
אנשים בטח חושבים לעצמם "כמה היא כבר יכולה לרחם על עצמה",ההורים שלי כל הזמן חוזרים על זה שאני כל כך יפה ומוכשרת,אבל לא מעניין אותי ,הייתי יפה,הייתי מוכשרת,ועשיו אני רק הזאתי "עם הכסא גלגלים".
כשאני יוצאת עם חברות ובנים מתחילים איתן אני תמיד זאת שיושבת בצד וצוחקת בביישנות,הרי בנים רוצים ללכת עם חברה שלהם יד ביד ולא להוביל אותה לכל מקום,הם רוצים לצחוק איתה ביחד ,ולא לנסות להצחיק אותה כשהיא בוכה מכאבי רגליים.
כבר מזמן הפסקתי לבכות ,עכשיו אני רק כועסת,כועסת על עצמי שלא חיכתי כמו תמיד לרמזור הירוק,כועסת על החברים שלי שגררו אותי לעבור,כועסת על הרופאים שלא מוצאים דרך שבה אוכל לעמוד,אני כועסת על העולם כולו! הרי יש המום רוצחים וגנבים שעושים פשעים ולא משלמים עבורם,ואני ילדה שבסך הכול עברה ברמזור אדום פעם אחד! ותראו מה קרה לי,זה לא פייר מה שקרה ,אבל כל החיים לא פיירים,ובמקום להתמרמר אני צריכה להתחיל לעשות.
אז אני סוגרת את דלת הייאוש ופותחת את דלת התקווה ,מה שיקרה יקרה אני מוכנה!