צלקת פתוחה

"23".
שעת ת"ש.
"24".
זמן פנוי לא מעניין אותי.
"25".
לא כעת לפחות.
"26".
שכיבות שמיכה.
"27".
כפיפות בטן.
"28".
ריצה.
"29".
הכל כדי להיות יותר טוב.
"30".
יותר חזק.
"31".
אני חייב להצליח.
"32".
שום דבר לא יעמוד בדרכי.
"33".
פעם לא הייתי כזה.
"34".
היום העבר נשכח בקלות.
"35".
"אורי, תפסיק להתאמן ובוא לפה".
קוראים לי אורי, אני חייל בצנחנים, לקראת סוף מסלול.
"אורי, בוא שב. הטקס עוד יומיים. נעשה שיחת סיום".
מי שמדבר הוא המפקד האישי שלי רד. הכינוי שלו זה רד על שם הצבע באנגלית, אף אחד לא יודע מה שמו האמתי. רק יודעים שיש לו איזו שהיא אובססיה לצבע הזה. הוא מגיע משושלת ארוכה של צנחנים. הוא אדום בנשמה. הלהקה האהובה עליו היא קינג קרימזון, והסיסמה של הצוות היא 'עוד סיוט אדום אחד', מילים משיר של אותה להקה. זה אמור להחדיר בנו, החיילים, מוטיבציה וגאוות יחידה, משהו בסגנון של אם תתעסקו אתנו יהיה לכם סיוט אדום. עלי השטויות האלו לא עובדות, המוטיבציה שלי מגיעה ממקום אחר לגמרי. אחרי שזה נאמר אני אשמח להיות 'עוד סיוט אדום אחד' לכמה אנשים.
"אורי, השיחה הזאת היא ללא דיסטנס. אתה יכול להגיד מה שתרצה".
"אוקי".
"תראה אורי, עד לפני משהו כמו חודשיים כמעט זרקנו אותך. היית חרא של חייל. אז פתאום התחלת לראות אדום. ממש ברגע אחד עשית תפנית והפכת לאחד החיילים הטובים בפלוגה. זה לא נעלם מעינינו, הוכחת את עצמך כצנחן. הוכחת את עצמך ראוי לכומתה האדומה. אחרי דיונים ארוכים החלטנו לשלוח אותך לקורס מ"כים".
"המפקד, הגדוד עדיין נמצא בעזה?".
"כן".
"אז אני נאלץ לסרב. אני רוצה ללכת לגדוד, אני רוצה ללכת לעזה".
"אני חושב שאתה עושה טעות. אתה מתאים לפיקוד".
"אני עומד מאחורי ההחלטה שלי".
"אני מכבד את זה, אתה רוצה להילחם, להשפיע. אתה רוצה להיות אדום. אני עדיין חושב שאתה עושה טעות, אבל לפחות אני אעלה אתך לגדוד".
"אתה ממשיך אתנו?".
"כן, הצוות שלנו יישאר כמו שהוא, פחות או יותר, אני ימשיך לנסות לשכנע אותך לצאת לפיקוד. ובינתיים, אני יוכל לסמוך עליך איתי בקרב?".
"אתה יכול לסמוך עלי".
"עוד סיוט אדום אחד!?!".
"עוד סיוט אדום אחד".
יומיים לאחר מכן היה הטקס. כולנו נשבענו למדינה, בקריאה נוגה ועוצמתית, רק אני נותרתי דומם, אני לא זוכר שהמדינה שנשבעה בשבילי. בבוקר שלאחר מכן כבר היינו על האוטובוס. לא הייתה חופשה, יש פקודה לפני מבצע בעזה, עוצר יציאות.
התדריך לא עניין אותי. כל מה שאני יודע זה שאני אחרון בתנועה כמו שרציתי. הכנתי את האפוד שלי כמו שצריך, הנשק הוא החבר הכי טוב שלי. מתקרבים נקודת האל חזור. במשך חודשיים אני מתאמן לרגע הזה. זה הזמן של להיות או לחדול, להצליח או ליפול. למטה כבר הייתי הרבה פעמים, לא יקרה כלום אם אני יחזור לשם. לפחות לא בשבילי.
אמצע עזה. רחובות צרים, ומלוכלכים. בניינים מאיימים מסביב. אנחנו חשופים במידת מה, אבל יש אתנו שלושה טנקים. הם מושכים את רוב תשומת הלב. לא הקשבתי בתדריך האם אנחנו הגיבוי שלהם או הם הגיבויים שלנו. לא היינו בתנועה, נעצרנו במכסות בצד הדרך, נותנים לטנקים לפנות לנו את השטח. המשימה לא חשובה, לי יש משימה אחרת. רק נתחיל לנוע שוב.
רד מסמן המשך תנועה. מסתדרים שוב בטור, אני סוגר תנועה. זה השלב שבו הכל מתחיל. החייל שלפני לא שם לב אלי, הוא מפוחד. סמטה צדדית, זאת ההזדמנות שלי להעלם. מצטער חברה אבל יש לי דברים חשובים יותר לעשות מלשחק במלחמה של אף אחד. נעלמתי לתוך הסמטה.
ארזתי מראש בתוך האפוד בגדים מתאימים. עכשיו אני נראה ממש כמו כל אחד שהולך ברחוב. חוץ מהרובה כמובן, למזלי הבגדים האלה מספיק גדולים כדי להכיל בתוכם את הרובה. כל המדינה תחשוב שנחטפתי אבל אולי אני יספיק לחזור מהר מספיק כדי לא להדאיג יותר מידי. עכשיו נותר רק למצוא את מה שהגעתי בשבילו.
הבאתי איתי מפה של העיר. חודשיים של הכנות באות לידי ביטוי. אני במרחק של שלושה רחובות. הליכה מהירה בסמטאות צרות. מעט אנשים מסתובבים ברחובות כשהצבא נמצא באזור. לצבאות יש השפעה כזאת על אנשים. פיצוץ מרוחק, ויריות. זה מוקדם מידי במצבע בשביל זה. יכול להיות שני סיבות, הראשונה כוח נגדי שהחליט לנסות את מזלו. הסיבה השנייה היא שהם גילו שנעלמתי, והם מחפשים אחרי. מחפשים אחרי בצורה היחידה שצבא יודע איך לחפש, בכוח. עם ההשלכות של היעלמותי אני אתמודד בעתיד, כרגע אני צריך להיות מרוכז במשימה שהטלתי על עצמי, סגירת מעגל.
הנה הבניין. דלת הכניסה לא נעולה. קומה שנייה, שם הוא נמצא. עד עכשיו הכל הולך חלק, אבל זה היה החלק הקל של העניין. אני דופק בדלת. אין לי מושג מה יחכה לי אבל זה לא יעצור בעדי. ערביה מבוגרת פותחת את הדלת מעט. בלי היסוס אני דוחף את הדלת קדימה בכוח. הערביה המבוגרת כמעט נפלה אך הצליחה להישאר על שני רגליה. היא צעקה וניסתה להכות אותי. היא נעצרה ברגע שראתה את קצה הנשק שלי מכוון עליה.
"איפה מחמוד טריאש?". אני שואל בערבית קלוקלת, ערבית שנשארה לי מבית ספר עם קצת חידוד בחודשיים האחרונים.
היא שוב מתחילה לצעוק, היא מבוהלת. בצדק.
"איפה הוא? איפה מחמוד טריאש?". אני שואל מרים את הקול מעל הצעקות שלה. אני כבר מאוד קרוב להכות אותה, היא עלולה לפגוע במשימה שלי אם היא תמשיך. גבר מבוגר יצא למסדרון מאחד החדרים. הערביה המבוגרת מיד השתתקה. אני הבטתי בעיניו, מיד ידעתי שזה הוא, מחמוד טריאש, האדם שרצח את אבא שלי בדם קר.
"מה קורה כאן? מי אתה? מה אתה רוצה?". הוא שאל בערבית.
הוא לא ידע מי אני, איך הוא יכול, כשהוא פגש אותי בבית המשפט הייתי רק בן ארבע, שנה אחרי הרצח. שחררתי כדור, שחדר דרך רגלו הימנית. הוא נפל על הרצפה מדמם. הערביה הזקנה החלה לצעוק. מכה עם הקת של הרובה והיא השתתקה. הצבעתי על הספה בסלון.
"לכי לשם, תהיה בשקט". ניסיתי להגיד בערבית. היא הלכה.
נעמדתי מעל טריאש. רגלו המדממת נראתה כמו עיי חורבות מהתקופה הרומית, שבור ומרוסק, זכר לחיים שהיו פעם. הוא בכה, וזעק מעט מכאב. אני לא אדם אכזר, אני רק רוצה לסגור מעגל, הפצע הפתוח שלו יסגור את הפצע הפתוח שלי.
עד לפני חודשיים הפצע היה רק צלקת סגורה. התגייסתי לצנחנים כי אבא שלי היה צנחן אבל לא באמת הייתי שייך. לא באמת רציתי את החיים האלה של לחימה. לא הייתי מתאים. עד שנעשתה העסקה לשחרור אסירים. מחמוד טריאש, האיש שרצח את אבא שלי כשחזר מקניות שוחרר. 47 דקירות סכין, כדי להרוג אדם אחד. אחר כך הוא המשיך לעוד שני אנשים לפני שנתפס. אותו מפלצת יוצא לחופשי, כאילו כלום לא קרה. הצלקת שלי נפתחה כמו תהום, ושאב אותי לגיהינום, ממנו החלטתי לצאת עם משימה. מאז אני מתכנן, ומחכה לרגע המתאים. אומרים שמי שיוצא לחפש נקמה צריך לחפור שני קברים. אין לי בעיה, לי יש מקום שמור ליד אבא שלי.
מחמוד נאנח מכאבים. העיניים שלי. העיניים שלי היו אדומות, כמעט רושפות אש.
"למה?". הוא לחש מעבר לאנחות הכאב.
הבטתי עמוק לתוך עליו הדומעות.
"כי לקחת לי את אבא".
הרובה רתע בידי. קליע נטש את הנשק, ומצא את מקומו הסופי ברצפה. מחמוד נרפה, שכוב פרקדן על הרצפה. בראשו חור מדמם. עוד סיוט אדום אחד. הרגשת הקלה חלפה בגופי. כמעט ולא שמתי לערביה המבוגרת, בוכייה, רצה ונשכבת לצד מחמוד. זה הזמן ללכת.
יצאתי מהדירה ושמתי פעמי לכיוון הפיצוצים, שם מחפשים אותי החברה. שיר של קינג קרימזון התנגן בראשי. אני עומד מאחורי המעשים שלי ויקבל עלי את הדין. אבל עם הידיעה שהרוצח של אבי חופשי ומאושר אני כבר לא יצטרך להתמודד.
"תה נה נה נה עוד סיוט אדום אחד…".