צלקות

הוא עמד בגבו אליי אך אני לא אומרת דבר בשביל לגרום לו להביט בי, אני רק בוהה בו, אפילו כאשר הוא מסתובב לעברי, אני מניחה שפשוט לא יכולתי להוריד את עיניו ממנו.
הוא פוגש את מבטי לשנייה, אך זה מספיק לי בשביל לראות שהוא לא בדיוק פה, שלמרות שהוא עומד ממש מולי, שנפשו נמצאת במקום אחר, כל-כך רחוק שהוא אפילו לא רואה סיבה לחזור.
אני מתקרבת אליו בזהירות כפי שהיתי מתקרבת אל חיה פצוע, מישהי שאני פחדת שתפגע בי או תברח, אך נראה שברגע שמבטו עזב את מבטי, הוא שכח ממני, ברגע שגבו הופנה אליי בשנית הפכתי ללא יותר מכלום.
גבו היה מפה של צלקות, הכל נחל מצלקות נקיות הנראות כמעט כאילו נעשו על ידי מנתח, ועד כאלו מכוערות שעדיין לא החלימו לגמרי, ויכול להיות שלנצח ישארו כאלו.
אצבעותיי מטיילות על צלקותיו, אני אפילו לא כל-כך בטוחה למה אני עושה את זה, אבל היה בהן משהו מהפנט,משהו שגרם לי לרצות לדעת לאיפה המפה הזו מובילה, מה נמצא בקצה שלה.
הוא מעולם לא הסכים לספר לי איך הוא קיבל אותן, היו ימים שהוא אפילו לא היה מוכן להודות שיש לו צלקות, הוא היה אומר שדמיינתי אותם או שאני בטח מתבלבלת, אבל תמיד ידעתי שהן שם.
אני זוכרת שהיו לילות בהם חלמתי שאני נושקת לצלקותיו, זו הייתה אחת ההרגשות הטובות בעולם, חבל רק שהתעוררתי עם טעם של דם על שפתיי.